משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: YNET

13 באוגוסט, 2013,

0 תגובות

נוהל הודעה והסרה ביחס ללשון הרע באינטרנט

נוהל הודעה והסרה ביחס ללשון הרע באינטרנט
תביעת לשון הרע באינטרנט שהוגשה על ידי רמי מור כנגד ידיעות אינטרנט - מפעילת אתר YNET, התביעה נדונה בבית המשפט השלום בקריות בפני השופט דאוד מאזן. ביום 24.7.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בפורום רפואת משפחה של אתר התפרסמו "טוקבקים" ביחס לתובע (מטפל אלטרנטיבי במקצועו) שחוברו בידי גולשים אנונימיים המהווים, לטענת התובע, לשון הרע כלפיו ופוגעים בשמו הטוב. התובע טען כי יש ל YNET המשמשת כבעלת הפורום ומנהלת את הפורום אחריות לתוכן הפרסומים.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. בית המשפט פסק כי YNET יישמה את נוהל הודעה והסרה בזמן סביר ועל כן אין לה כל אחריות.
 
בית המשפט חייב את התובע בהוצאות מתונות בסך 2,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

29 בינואר, 2012,

0 תגובות

על לשון הרע באינטרנט

החוק הישראלי המסדיר את מערכת האיסורים לגבי לשון הרע באינטרנט הוא חוק איסור לשון הרע [1].

חוק איסור לשון הרע מעורר בראש ובראשונה את שאלת האיזון וההתנגשות בין הזכות לחופש ביטוי, לבין זכותו של הפרט לשמו הטוב [2]. הסברה המרכזית כיום היא כי תוכן שיש בו משום לשון הרע המועבר ברשת האינטרנט, כפוף לכללים של הוצאת דיבה כתובה [3].

לשון הרע מהו?

חוק איסור לשון הרע מגדיר את עוולת לשון הרע במישור האזרחי ואת עבירת לשון הרע במישור הפלילי. סעיף ההגדרות של החוק מפרט לשון הרע באופן הבא:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד".

ס' 2(א) לחוק קובע כי פעולת פרסום לשון הרע ניתן שתיעשה בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. המונח "כל אמצעי אחר" כלשון החוק, כולל בתוכו גם את רשת האינטרנט.

היקף האחריות

האחריות האזרחית והפלילית של בעל אתר אינטרנט בגין פרסום דברי לשון הרע במסגרת האתר על ידי צדדים שלישיים, מוסדרת במסגרת ס' 11 לחוק, באלו הדברים:

"11(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.

(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה".

כלומר ניתן לראות כי החוק רואה למעשה שלושה גורמים העשויים להיות אחראיים לפרסום לשון הרע והם:

א. "המפרסם" - בקטגוריה זו כלולים גם אלו שאחריותם נגזרת (השולח והמעביד) או נלווית (המשדל, המסייע, ובאמצעי תקשורת - גם מי שהביא את הידיעה, ומי שהחליט בפועל לפרסמה), ובלבד שלכולם יש זיקה לפרסום או למפרסם. אחריותם של גורמים אלו לפרסום הינה ישירה.

ב. "העורך" – זוהי קטגוריה המיוחדת לפרסום באמצעי התקשורת והיא מבוססת על מעמד ותפקיד אמצעי התקשורת, ולא על זיקה ישירה לפרסום. בכלל אלו באים גם העורך האחראי, העורך בפועל, והמוציא לאור ו"האחראי" על אמצעי התקשורת.

ג. "המפיץ" – זוהי קטגוריה המיוחדת לפרסום בדפוס (שאיננו עיתון שתדירותו גבוהה), וגם היא מבוססת על מעמד ותפקיד במערך התפעול והשיווק של אותה מדיה, ולא על זיקה ישירה לפרסום. כאן יש לכלול גם את המפיץ, המוכר, והמדפיס.

ידיעה

יסוד מרכזי המשותף לכל הנושאים באחריות בגין דברי לשון הרע הוא כי "אין פרסום בלי ידיעה" [4]. עיקרון זה משותף כמעט לכל חוקי איסורי לשון הרע ומורכב משלושה יסודות:

א. אדם כפוף לאחריות כ"מפרסם" רק אם העביר למישהו אחר ידיעה שיש בה משום לשון הרע;

ב. אדם המעביר הצהרה לאחר, נחשב כמפרסם אם ורק אם, הוא מודע לתוכן ההצהרה בעת שהפיץ אותה;

ג. באשר לגורם הידיעה והפרסום, חשוב שאותו אדם מילא תפקיד פעיל, או יכול היה להפעיל שליטה חלקית בהעברת התקשורת [5].

אתר אינטרנט כאמצעי תקשורת

לעניין הגדרת אמצעי תקשורת מגדיר המחוקק:

"אמצעי תקשורת - עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן - עיתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור;

עורך אמצעי תקשורת, בעיתון - לרבות עורך בפועל, ובשידור - לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;

אחראי לאמצעי התקשורת, בעיתון - המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה - מי שאחראי לקיומם".

כאמור לעיל, החקיקה בתחום לשון הרע אינה מתייחסת כלל לרשת האינטרנט כגורם ו/או ככלי לפרסום. פרשנות מצמצמת תגרוס כי מקום בו המחוקק רצה להביע את דעתו לעניין האינטרנט במסגרת חקיקה, עשה כן מפורשות וראה לעניין זה התייחסות המפורשת של המחוקק בחוק הבחירות [6] ובתקנות חובת המכרזים [7]. הוראות חוק אלו מראות כי המחוקק מכיר באינטרנט כאמצעי תקשורת ואף מגדיר במספר חוקים ותקנות דרכי פרסום באינטרנט, ועל כן אין חוק איסור לשון הרע חל בגדרו של רשת האינטרנט.

גישה דומה אנו מוצאים בדבריו של כב' השופט חשין בפסק הדין בעניין סיעת ש"ס נ' אופיר פינס [8] שם נקבע כי:

"יכול היה המחוקק, לו אך רצה, להוסיף לחוק התעמולה הוראות בנושא האינטרנט - כשם שהוסיף לחוק התעמולה, משסבר כי ראוי לעשות כן, הוראות בנושא הרדיו, בנושא הטלוויזיה ובנושאים אחרים רבים ומגוונים. המחוקק נמנע מגעת באינטרנט, ואת שנמנע המחוקק מעשות - בין במתכוון בין שלא במתכוון – לא נשלים אנו".

ואולם יש לסייג דברים אלו שכן באותה החלטה הכיר השופט חשין בכך, כי במקרים מסוימים יתכן ויהיה צדק להחיל את הכללים החלים על הרדיו והטלויזיה גם על האינטרנט:

"לא נכחד שמצאנו טעם בטענת העותרת כי משנולדו וצמחו ערוצי-תקשורת חדשים שלא היו בזמנים קודמים – ערוצים המאפשרים העברתה של תעמולת בחירות אף שלא בדרכים שאליהן כיוון המחוקק ואשר עוגנו באורח נוקשה בחוק – שומה עלינו לבחון בקפדנות את שאלת החלתו של החוק על האינטרנט".

וראה לעניין זה בעניין פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ [9] שם קבעה השופטת אגמון כי:

"בדין הישראלי לא קיימות הוראות הנוגעות ישירות לסוגיית השימוש והפרסום באינטרנט, לרבות איסור קונקרטי על לשון הרע באינטרנט, ... אף קיימות הוראות הנוגעות לאמצעי התקשורת האחרים".

בפסיקה הישראלית של בית המשפט העליון אין התייחסות מפורשת לתחולת חוק איסור לשון הרע בתחומי רשת האינטרנט, אך אנו מוצאים מספר התייחסויות לסוגיה זו במסגרת פסיקה של ערכאות נמוכות.

בפסק הדין הראשון שעסק בסוגיה זו הוא בעניין ויסמן נ' גולן [10] שם נקבע על ידי השופטת רייך-שפירא כי אתר אינטרנט נכנס להגדרה של "עיתון" כאמור בחוק איסור לשון הרע, כאשר האתר למעשה משמש כעיתון מקוון (הנגזר מהמהדורה המודפסת) לכל דבר ועניין אשר מפקח ומאשר את כל הפרסומים שפורסמו בו.

אחריות אתר לתוכן המועלה על ידי צדדים שלישיים

בפסק דין מאוחר יותר בעניין בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי [11] קבע כב' השופט רמי אמיר כי אתר אינטרנט אינו נחשב כעיתון באופן הגדרתו בחוק איסור פרסום לשון הרע. בפסק דין זה התווה בית המשפט מודל המאזן בין חופש הביטוי לבין השם הטוב וכבוד האדם שמביא בחשבון את המאפיינים המיוחדים של האינטרנט ואת תפקיד הספק במערכת הזו. לפי מודל זה, יש לחייב בעל אתר אינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן האתר לפי מבחן משולש ומצטבר לפיו:

א. רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע;

ב. ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור באופן חד-משמעי וניכר על-פניו;

ג. ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר.

בפסק דין בורוכוב הודגש כי רק אם הנפגע פונה, מתריע ודורש – קמה החובה למחוק. ואם הנפגע אינו פונה ודורש, בעל האתר פטור מאחריות. משמע, היוזמה צריכה להיות של הנפגע ובעל האתר אינו צריך לחשוש, שמא הפיקוח שהוא עושה מיוזמתו אינו מספיק טוב ואינו מגלה פרסומים פוגעים. יצוין כי גם בעניין גלבוע רון נ' בנאטב עופר [12], קיבל השופט אחיקם סטולר את המבחנים שהותוו על ידי השופט אמיר בפרשת בורוכוב.

כמו כן נקבע, כי אין זה ראוי להטיל על בעל האתר תפקיד של צנזור או שופט, אלא במקרים קיצוניים של פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת על פני הדברים.

בפסק דין בעניין יצחק סודרי נ' ארנון שטלריד [13] קבעה השופטת רות רונן כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" ואין הוא נחשב כ"עיתון", זאת בייחוד לאור העובדה שהאתר אשר נידון בפסק דין זה לא תיפקד כ"עיתון אינטרנט" ואין לו מאפיינים של עיתון. בפסק דין זה אומצה הגישה שנקבעה בפסק דין בורוכוב, אשר מצמצמת את האחריות של אתר אינטרנט בגין פרסומים שיש בהם לשון הרע ואשר פורסמו על ידי צדדים שלישיים.

רמי מור נ' YNET (מחוזי)

בשנת 2009 יצא מלפני בית המשפט המחוזי פסק דין מנחה בשאלת חשיפה פרטי טוקבקיסטים באתרי אינטרנט והוא:

ברע (חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET -מערכת הפורומים (פורסם בנבו)- החלטה מיום 22.4.07

פסק דין זה הופך את הלכת פלונית אשר היתה נהוגה עד היום, לפיה רק באירוע פלילי של לשון הרע ניתן יהא לחשוף את זהות הגולש.

בהתאם לפסק דין זה של בית המשפט המחוזי בחיפה :

בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לחשיפת זהות גולשים באינטרנט, נדרש "דבר מה נוסף", בית המשפט אינו קובע מסמרות לגבי טיבו של אותו 'דבר מה נוסף' אך מציע מספר מבחנים גמישים, שאינם ממצים, ואינם מתיימרים להיות רשימה סגורה ובהם:

1. על התובע להראות שהתביעה מוגשת בתום לב.

2. על התובע להראות שסיכוייו לזכות בתביעה טובים.

3. יש להתחשב בחופש הביטוי אינו זוכה להגנה אחידה. ותינתן הגנה רחבה יותר לביטוי הפוליטי.

4. יש להתחשב בשאלה האם התובע הוא אישיות ציבורית והאם יש בפרסום עניין לציבור.

5. יש להתחשב ב עוצמתו של הביטוי הפוגע, המטען הערכי השלילי שבו, ופוטנציאל הפגיעה בתובע.

6. יש להתחשב בשאלה האם מדובר בפרסום חד-פעמי או בפרסום חוזר ושיטתי;

7. יש להתחשב בטיבו של האתר או הפורום או הבלוג בו פורסם הביטוי הפוגע והקשר הדברים והדבקם.

8. יש להתחשב בשאלה האם יש להניח שהקורא הסביר נתן משקל של ממש לביטוי הפוגע.

9. ולאחר כל הדברים האלה, ובהתחשב כי בזכויות חוקתיות עסקינן, יש לבחון את הסוגיה באספקלריה של רכיב המידתיות שבפסקת ההגבלה, על פי מבחן המשנה השלישי של מושג המידתיות, המבחן של תועלת מול נזק. על בית המשפט לבחון אם שכרו של הגילוי אינו יוצא בהפסדו, קרי, התועלת שתצמח מחשיפתו של הגולש לעומת הנזק שעלול להיגרם עקב החשיפה.

רמי מור נ' YNET (עליון)

בשנת 2010 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, בעניין רמי מור, שקבע כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין להמציא מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית.

חשיפה וסיכון

חוק איסור לשון הרע מתווה שתי מסגרות של סעדים: האחת אחריות פלילית והשנייה אחריות אזרחית.

היקף האחריות הפלילית בחוק איסור לשון הרע נקבע בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע כדלקמן:

"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת".

לצורך קיום אחריות פלילית לפי סעיף 6 לחוק, נדרש שהפרסום יפגע בשני בני אדם או יותר. בנוסף, נדרש יסוד נפשי של "כוונה לפגוע", כלומר ישנה דרישה לכוונת זדון בפרסום לשון הרע על מנת להטיל אחריות פלילית על מפרסם. והעונש המקסימאלי הצפוי הוא עד שנת מאסר אחת.

בתיק בורוכוב נ' יפת [14], התווה הנשיא ברק את התנאים בהם יש להטיל על מפרסם לשון הרע אחריות פלילית:

"נמצא, כי המטרה החקיקתית, העומדת ביסוד האחריות הפלילית, חייבת להיות קשורה, מטבע הדברים, באינטרס ציבורי, אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק, בנוסף לאחריות האזרחית, גם סנקציות פליליות. אינטרס ציבורי זה הוא המשתקף אפוא בביטוי "בכוונה לפגוע" אשר בסעיף 6 לחוק. אינטרס ציבורי זה חייב לקחת בחשבון לא רק את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב, אלא חייב הוא להתחשב גם בחופש האישי מסנקציה פלילית מזה ובשלום הציבור מזה. כיצד ניתן אפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך "כוונות רעות ומזימות ארסיות" - כלשונו של השופט אגרנט... - או כאשר מהפרסום עולים "הזדון והרשעות" - כלשונו של השופט עציוני... - מתגבש אותו אינטרס ציבורי, המצדיק לא רק אחריות אזרחית אלא גם אחריות פלילית.... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע" .

היקף האחריות האזרחית בחוק איסור לשון הרע נקבע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע כדלקמן:

"7. פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...

פיצוי ללא הוכחת נזק

7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

לצורך קיום חבות אזרחית לפי סעיף 7 לחוק, נדרש שהפרסום הפוגעני יפגע באדם אחד או יותר. הפיצוי ללא הוכחת נזק המקסימאלי הצפוי הוא כ – 140,000 ₪ (במידה ודברי לשון הרע פורסמו בכוונה לפגוע ובהתאם לשיעור עליית המדד). גובה הפיצוי יקבע על ידי בית המשפט בהתאם להתנהגות הצדדים לפני הפרסום ואחריו, ביסוד הנפשי של הנתבע ובנזק שנגרם לתובע [15].

המסלול להגשת כתב אישום בגין עבירת לשון הרע אפשרי גם בהגשת קובלנה פלילית פרטית.

______________________________________

[1] חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965

[2] ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2)281; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337

[3] David J. Loundy, "E-Law: Legal Issues Affecting Computer Information Systems and System Operator Liability", Vol 3, Albany Law Journal of Science and Technology (1993)

[4] Loftus E. Becker, Jr., "The Liability of Computer Bulletin Boards for Defamation Posted by Others", 22 Conn. L. Rev. 203 (1989)

[5] Tacket v. General Motors Corp., 836 F.2d 1042, 1047 (7th Cir. 1987); Anderson v. New York Telephone Co., 320 N.E.2d 647 (N.Y. Ct. App. 1974)

[6] חוק הבחירות (דרכי-תעמולה), התשי"ט-1959

[7] בתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993

[8] תב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' אופיר פינס, פ"ד נה(3), 159, 167

[9] בש"א (י-ם) 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ (פורסם בנבו)

[10] ק.פ (ת"א) 145/00 ויסמן נ' גולן (פורסם בנבו)

[11] ת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (פורסם בנבו)

[12] בש"א (ת"א) 174875/06 גלבוע רון נ' בנאטב עופר (פורסם בנבו)

[13] ת.א. (ת"א) 37692/03 יצחק סודרי נ' ארנון שטלריד (פורסם בנבו)

[14] ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת פ"ד לט(3)

[15] ת.א 1392/03 (שלום נצרת) גורדון ניב נ' פלאוט סטיבן (פורסם בנבו); ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1), 113

18 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בכתבה וצילומים

בית המשפט השלום ירושלים, כב' השופט א' דראל (תא (י-ם) 18571/08) – 18.11.09

תחום: זכויות יוצרים בכתבה וצילומים

נושא: הבעלות בזכויות יוצרים, הפרת זכות חומרית, הפרת זכות מוסרית, מספר הפרות, פיצוי סטוטורי

עובדות

התובעת פרסמה באתר Ynet  כתבה במסגרת הכתבה שולבו שמונה תמונות שצולמו על ידי התובעת. לפי הנטען בכתב התביעה העתיקו הנתבעים את הכתבה לאתר אינטרנט פרסומי המתפרסם על ידם, אתר Breeza, מבלי שקיבלו את הסכמת התובעת ומבלי שנתנו לה קרדיט מלא.

נפסק

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת בגין חמש הפרות של זכות היוצרים שלה סכום של 50,000 ₪.

ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות

מי הבעלים בכתבה שמתפרסמת באתר האינטרנט YNET?

אף שהכתבה פורסמה באתר האינטרנט YNET יש לראות את התובעת כמחברת היצירה וכבעלים הראשון של זכות היוצרים בה וזאת אלא אם היה נקבע אחרת במערכת היחסים שבינה לבין אתר האינטרנט. משלא פעל הנתבע להבאת ראיה הסותרת חזקה זו – והתומכת בטענתו כי בעל הזכות הוא מפרסם אתר האינטרנט וכי קיימים קשרי עובד מעביד בינו לבין התובעת, הוא אינו יכול להתגונן בטענה כי לתובעת אין זכויות.

מה משמעות הסרת הכתבה המפרה באופן מיידי

הסרת הכתבה באופן מיידי אינה מאיינת את עצם ההפרה. הגנה מכוח כלל של הודעה והסרה יחול רק כאשר נותנת הנתבעת שירותי אינטרנט והעתקה נעשתה על ידי גולשת חיצונית.

בכמה הפרות של זכות היוצרים מדובר

"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים.

בענייננו מדובר בהעתקה של טקסט שלם של כתבה ובהעתקה של מספר תמונות שכל אחת מהן היא שונה ונפרדת, מתעדת עניין אחר ואיזור אחר והצריכה זמן ומאמץ נפרדים לצילומה.

בית המשפט פסק כי יש לייחס לכתבה ולכל אחת מהתמונות השקעה נפרדת וחשיבות כלכלית נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. עצם העתקן בהינף אחד של "העתק – הדבק" אינו משנה את מהותן הנפרדת של הכתבה ושל כל אחת מהתמונות.

ועל כן, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת חמש פעמים: בהעתקת הכתבה ובהעתקת כל אחת מארבע התמונות שהוכללו בכתבה המועתקת באתר Breeza.

הפיצוי הסטוטורי

בעיניינו חל חוק זכויות יוצרים הישן הקובע פיצוי בין 10,000 ₪ ל 20,000 ₪ בגין כל הפרה.

בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השנייה ¬הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין.

בעת הערכת הפיצוי הסטטוטורי נקבע בפסק הדין בעניין ניניו כי יש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'. עם זאת, עדיין ככל שלא הוכח נזק יש לפסוק את הפיצוי המינימאלי וזאת בשל שיקולי ההרתעה שהינה תכליתה המרכזית של קביעת הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי.

בית המשפט מצא כי יש מקום לפסוק לתובע את הפיצוי הסטטוטורי המינימלי עבור כל אחת מחמש ההפרות וזאת בשל העובדות הבאות:

א.    אף שמדובר בהפרה אחת המתייחסת לכתבה ובארבע הפרות המתייחסות לתמונות ומדובר בחמש הפרות שונות עדיין אין להתעלם מהמכלול שהפרת זכות היוצרים נעשתה בכתבה אחת שפורסמה באתר אחד.

ב.    משך ההפרה לא היה ממושך וזו הופסקה לאחר קבלת מכתב בא כוח התובעת.

ג.    אין מדובר בהפרת זכות היוצרים לצורך מסחרי ישיר אלא בהעתקת כתבה ותמונות אינפורמטיביות על יעד תיירותי.

ד.    הנזק הכלכלי שנגרם לתובעת, אם נגרם, היה מזערי.

ה.    ההפרה נעשתה בתום לב וללא כוונת זדון.

הפרת הזכות המוסרית והפיצוי בגינה

בית המשפט פסק כי בנסיבות אלה לא הופרה הזכות המוסרית של התובעת. הכתבה והתמונות הועתקו באופן מלא וללא כל שינוי תוך שבתחילת הכתבה נזכר שם התובעת וכן מתחת לתמונה הראשונה. אזכור שם התובעת מתחת לתמונה אחת בלבד תוך הציון כי הצילומים  נעשו על ידה, סיפק את התובעת עצמה, בעת שהכתבה פורסמה במקור באתר Ynet. ולכן, מצא בית המשפט כי יש בכך משום מילוי הדרישה ששמה של התובע ייקרא על יצירתה בהיקף ובמידה המקובלים.

13 בנובמבר, 2009,

0 תגובות

זכויות יוצרים בצילום שפורסם ב YNET

בית המשפט השלום תל אביב, כב' השופט חגי ברנר (תא (ת"א) 58032-07) – 13.11.09

תחום: זכויות יוצרים בצילום

נושא: זכויות יוצרים בצילום, הגנת מפר תמים, הגנת טיפול הוגן, הזכות המוסרית, פיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית, פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עובדות

תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים בצילום שצילמה התובעת.

הנתבעות פרסמו את הצילום שצילמה התובעת, הן באתר ynet והן בעיתון "ידיעות אחרונות", בלא לקבל את רשותה של התובעת ובלא לציין את שמה.

נפסק

התביעה מתקבלת, הנתבעות הפרו את זכות היוצרים החומרית והמוסרית של התובעת. סך כל הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים החומרית בשתי הפרות הוא 20,000 ₪.

סך הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים המוסרית בשתי הפרות הוא 8,000 ₪.

בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

נקודות מרכזיות

זכות היוצרים בתמונה

צילום כשלעצמו עשוי להיות מוגן בזכות יוצרים, שכן על פי סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים 1911, זכות יוצרים יכול שתהיה: "לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואומנותיות".

סעיף 35(1) לחוק מגדיר יצירה אומנותית כ"כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אומנות ומעשי אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים".

דרישת המקוריות

תנאי להגנה של זכות יוצרים על יצירה הוא שהמדובר ביצירה "מקורית". דרישה זו משמעותה כי היצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר והיא תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.

יצירת הצילום מעוררת מספר סוגיות מבחינת זכאותה להגנה של זכות יוצרים. בין היתר, יש להבחין בין שני סוגי צילומים:

א.    האחד, "צילום אמנותי", שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה, אשר עונה על קריטריון המקוריות;

ב.    השני, "צילום בנאלי" שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים, אשר אינו עונה על קריטריון זה.

בצילום מקפיא היוצר רגע מסוים וכשרונו עשוי לבוא לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום, זווית הצילום, הצבעים, אור וצל, וקליטת העיתוי המושלם להנצחה.

הגנת "מפר תמים"

מאחר והצילום פורסם כשבצידו מופיעים שמה של התובעת והסימן הבינלאומי (c) לא עומדת לנתבעות הגנת סעיף 8 לחוק, שעניינו "מפר תמים".

הגנת המפר התמים חלה רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים.

נטל ההוכחה בטענה זו רובץ על הנתבע.

יצירה הנושאת שם ואת הסימן © יש בה כדי ליצור חזקה שלפיה יש לאדם אחר זכות יוצרים ביצירה ועל כן המפר לא יוכל לטעון לתמימות.

לא די בתום ליבו הסוביקטיבי של המפר, אלא עליו להוכיח שעל פי מבחן אוביקטיבי לא היתה סיבה לחשוד בקיומה של זכות היוצרים.

הגנת "טיפול הוגן"

סעיף 2 לחוק קובע מספר חריגים בהם תוענק הגנה למעשים אשר הזכות היחידה לעשייתם מוקנית לבעל זכות היוצרים. בין השאר הוא מעניק הגנה על: "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה או תמצית עתונאית".

בכל אחד מהמעשים שלעיל מתבטא ערך בעל אופי ציבורי, חברתי או לימודי הנובע מעיקרון חופש הביטוי. עיקרון זה מתנגש בעיקרון הקנייני המקנה הגנה לקניינו של היוצר. כדי להעניק עדיפות לעיקרון חופש הביטוי, יש לוודא כי המעשה הנגזר מתוכו, נעשה תוך "טיפול הוגן" ביצירה. בכל שימוש אשר לא יימצא "הוגן" נעדיף את העיקרון הקנייני ונקנה ליוצר הגנה מפני הפרת זכויותיו ביצירתו.

בענייננו לא עומדת לנתבעות הגנת הטיפול ההוגן למרות שמדובר ב"תמצית עיתונאית". טעמו של דבר הוא שהגנה כזו מחייבת את אזכור שמו של בעל זכות היוצרים.

הפרת הזכות המוסרית

הזכות המוסרית מעוגנת בסעיף 4 א' לפקודת זכויות יוצרים.

הזכות המוסרית מורכבת משני יסודות:

א.    זכות ההורות, קרי, זכותו של היוצר שהיצירה תיקרא על שמו,

ב.    והזכות לשלמות, קרי, זכותו של היוצר שלא תסולף יצירתו.

הזכות המוסרית ביצירה נשמרת למחבר גם באותם מקרים בהם זכות היוצרים החומרית שייכת לאדם אחר, כגון, במקרה של העברתה או במקרה שבו הזכות החומרית שייכת למעבידו של המחבר משום שהיצירה חוברה בהיותו של המחבר עובד של המעביד.

נפסק כי הנתבעות הפרו את זכותה המוסרית של התובעת ביצירתה, בכך שלא פרסמו את שמה לצד הצילום.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות הכלכלית

סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים קובע כי גם כאשר לא הוכח נזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, לפסוק לכל הפרה פיצויים שבין 10,000 ₪ ועד 20,000 ₪.

בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 10,000 ₪, שכן לא היתה לנתבעות כל כוונת זדון ליטול לעצמן את הזכויות ביצירה לשם הפקת רווח כספי, וכי בית המשפט התרשם כי מדובר במחדל שנעשה מתוך רשלנות וקלות דעת.

מספר הפרות

בית המשפט פסק כי במקרה דנן מדובר בשתי הפרות, שכן הצילום פורסם הן באתר ynet והן בעיתון ידיעות אחרונות. מדובר בסוגי מדיה שונים, גם אם שני הפרסומים נעשו באותו היום ממש.

גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

סעיף 4א(5) לפקודת זכויות יוצרים קובע כי תובע, אשר נפגעה זכותו המוסרית, זכאי לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט. פיצויים אלה נפסקים בנוסף לפיצויים בגין הפגיעה בזכות הקניינית, שכן מטרתם לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ובגין הפגיעה בכבודו.

בנסיבות הענין, בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין כל הפרה של זכותה המוסרית.

לפסק הדין המלא.

13 בספטמבר, 2009,

0 תגובות

YNET נ' רמי מור - לשון הרע בטוקבק (שלום)

YNET נ' רמי מור - לשון הרע בטוקבק (שלום)

בית משפט השלום בקריות, כב' השופט דאוד מאזן (תא (קריות) 4815-02-09) - 13.9.09

תחום: לשון הרע בטוקבק

נושא: אחריות אתר בשל פרסום מכוח חוק איסור לשון הרע, אחריות אתר בשל פרסום מכוח עוולת הרשלנות, אימוץ כלל הודעה והסרה, תנאים למחיקה ודחייה על הסף.

עובדות

התובע הינו מטפל אלטרנטיבי השתתף באופן פעיל בפורום שבאתר Ynet. לטענתו באתר הופיעו מספר פרסומים שיש בהם כלפיו כדי לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב.

התובע פנה אל האתר ודרש לפעול להסרת הפרסומים הפוגעים מהפורם וממנוע החיפוש.

הנתבעת טוענת כי הפרסומים הנטענים הוסרו כבר ביום 21.12.08, וכן החל מיום 15.2.09 לא ניתן לאתר את התגובות גם לא באמצעות חיפוש דרך מנועי החיפוש של הקהילות הרפואיות ולפיכך התביעה ריקה מתוכן.

בקשה לסלק את התביעה על הסף

הנתבעת טוענת כי אין לתובע עילה מכוח חוק איסור לשון הרע מאחר ואתר אינטרנט אינו נמנה עם הרשימה הסגורה הקבועה בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעת טוענת כי אין לתובע עילת תביעה בגין רשלנות, שכן הפרסומים הוסרו מיד עם דרישה, ולא היה לה אפשרות למנוע פרסומם מראש, מה גם שהפרסומים לא פגעו בתובע ואינן אסורות על פניהן, ואם יתברר כי יש עילה ברשלנות הרי אשמו התורם של התובע מגיע ל- 100% מאחר והוא הסתכן וחשף את שמו בפורום והיה פעיל לאורך מספר שנים בפורום וחשף את עצמו לשיח הבוטה של הטוקבקים ואפילו פעל בניגוד לכללים ובכך הוא בעצם הסכים לשיטה והשתתף בה. הנתבעת טוענת גם כי הסכמת התובע לתקנון השימוש בפורומים פוטרת אותה מאחריות לתכנים שמתפרסמים בהם והאחריות הבלעדית היא על המשתמש שמסרם לפרסום.

נפסק

אין חבות לנתבעת מכוח חוק איסור לשון הרע ואולם הבקשה לסילוק התביעה על הסף דינה להידחות בשל חברות אפשרית מכוח עוולת הרשלנות.

הוצאות הבקשה בסך 1500 ₪ כולל מע"מ.

נקודות מרכזיות

האם אתר אינטרנט יחשב כאמצעי תקשורת לעניין חוק איסור לשון הרע

סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע קובע את גדר האחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת. המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11 (ג) לחוק: "עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור".

בית המשפט פסק כי מן הראוי לפרש את סעיף 11 לחוק כך שלא יכיל בהגדרתו "אתר אינטרנט" כאמצעי תקשורת הקבוע בסעיף 11 לחוק, ולפיכך אין חבות בלשון הרע על הנתבעת מכוח סעיף זה.

הדרך בה הדברים פורסמו הינה דרך תגובות הגולשים, תגובות אלו מתפרסמות באתר בכמויות גדולות מאד מדי יום ללא יכולת של האתר לדעתם מראש או לבצע בהם עריכה כלשהי לפני פרסומם או לצפות תוכנם מראש, ולכן אופיים שונה מאופי של דברים המתפרסמים בעיתון או ב"עיתון נט" או ברדיו/טלוויזיה שם העורך והכותב מחליטים מראש מה מתפרסם ומה לא, השוני במאפיינים מחייב שוני בהתייחסות ולכן אין מקום להתייחס לאתר אינטרנט מסוג הנתבעת כעיתון ולהחיל עליו סעיף 11 לחוק.

היקף החבות של אתר אינטרנט ברשלנות לתכנים שפרסם צד שלישי

שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות - התרשלות, קרות הנזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק וזאת בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; יסוד ההתרשלות מורכב משני נדבכים - האחד הינו קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק והשני הינו הפרתה של חובת זהירות זו. בכדי להוכיח את קיומה של חובת הזהירות על התובע להוכיח את התקיימותם של שני פניה - המושגי והקונקרטי. בכדי להוכיח בהמשך את הפרתה של חובת הזהירות על התובע להראות שהנתבע לא עמד בסטנדרט הזהירות שנדרש ממנו בנסיבות העניין.

שיקולים בעד ונגד

להטלת אחריות על ספק שירותי אינטרנט לגבי תכנים שפרסם צד שלישי קיימים שיקולים ואינטרסים בעד ונגד הטלת האחריות. בעד הטלת האחריות ניתן לציין בין היתר השיקול שהאמצעים שברשות ספק השירות למנוע את הפרסום המזיק ולנקוט בפעולת שיימנעו את הפרסום המזיק הם הם המסוגלים לצנזר, למיין, ולהציג חומרים ושירותים תוך שליטה עליהם; כמו כן את ועוד הליך איתור ספק השירות –מבחינת הנפגע- הוא הרבה יותר מהיר מאשר לאתר גולש אנונימי שזהותו אינה ידועה והליך חשיפת זהותו היא סוגיה סבוכה ומצריכה נקיטת הליך משפטי יקר. בנוסף שיקולים המבוססים על עקרונות דיני הנזיקין הכללים כגון הרתעה, כיס עמוק ופיזור הנזק גם הם תומכים בהטלת האחריות.

בצד השיקולים נגד הטלת האחריות: הטלת אחריות על ספקי השירות יביא לפגיעה בחיפוש הביטוי על ידי קביעת מנגנוני פיקוח ובקרה על תכנים של ביטויים, קשה מבחינה מעשית או לכל הפחות הדבר אינו כדאי כלכלית, לבחון כל תגובה ותגובה אם הוא כולל בתוכו תכנים של לשון הרע; הטלת אחריות יש בו ליצור "אפקט מצנן" שכן הטלת אחריות גוררת שינוי התנהגות מצד מפעלי אתרים וספקי השירות שמציעים לציבור הרחב , בלוגים, צ'אטים, רשתות חברתיות, ואתרים שמארחים תוכן של גולשים, בין לוותר לחלוטין על השירות המוצע או ליצור מנגנוני פיקוח על התכנים דבר שמייקר משמעותית את השירות הניתן.

סיכום ביניים

הטלת אחריות על הספק כדי שיבנה מנגנונים לפקח על תוכן התגובות הוא למעשה בלתי אפשרי, מדובר במאות אלפי משתמשים ואלפי מגיבים והדבר אינו מעשי ועליות פיקוח מעין זה הן עלויות גבוהות מאוד ואין זה ראוי לגלגל זאת על הציבור בכללותו שכן הדבר יגרום לייקור העלויות ויביא לפגיעה בחופש הביטוי.

ומצד שני אין זה ראוי להותיר בצל "האנונימיות" למגיב עלום שם או בעל זהות בדויה, לפגוע ולהשמיץ אדם על לא עוול בכפו ולגרום לפגיעה בכבודו ופגיעה בפרנסתו.

הטלת אחריות מלאה וישירה על ספק שירות אינה ראוי וגם הפטרתו מאחריות גם כן אינה ראויה, ויש לחפש דרך ביניים.

אימוץ כלל הודעה והסרה

בית המשפט מקבל את המבחן שנקבע על ידי השופט אמיר בפרשת בורוכוב (ת"א 7830/00) לפיה נקבע מבחן משולש לחיוב הנהלת אתר אינטרנט בעוולת הרשלנות בגין פרסומים טוקבקים: "במסגרת עוולות הרשלנות, ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר. זהו מבחן משולש ומצטבר – של ידיעה בפועל, ושל ודאות הפגיעה, ושל אפשרות מניעתה."

למעשה בקביעה זו מאמץ לו בית המשפט את הכלל הידוע הן במשפט האמריקאי והאירופי הידוע ככל של "הודעה והסרה", בכך נקבע כי מן הראוי להטיל על הספק אחריות ברשלנות אם הוא לא מסיר את ההודעה הפוגעת וזאת כאשר אין בכך הכבדה לא סבירה, ומצד שני כשהנזק לשם הטוב הוא נזק כבד כאשר מידת כבידות הנזק נבחנת לפי האמצעים שיידרשו מספק השירות כדי לבצע פיקוח כזה שיימנע את הפרסום, ולפי ההשלכה של אותם אמצעים ואותו מנגנון פיקוח על חופש הביטוי באותה מדיה.

סילוק על הסף

הלכה היא כי בבחינת בקשה לסילוק על הסף, על ביהמ"ש להניח כי העובדות המונחות לפניו בכתב התביעה נכונות, ותחת הנחה זו לבדוק האם זכאי התובע לסעד הנתבע על ידו. הכלל, כפי שנשתרש בהלכה הפסוקה, הנו כי אין לחסום את זכות הגישה לערכאות וסעד של סילוק תובענה על הסף ננקט בלית ברירה במקרים יוצאי דופן כאשר ברור כי גם אם יוכיח התובע את כלל טענותיו העובדתיות, לא יהא זכאי לסעדים הנתבעים על ידו. די באפשרות קלושה, כי התובע יזכה בסעד על פי העובדות המועלות בכתב התביעה, כדי שתביעתו לא תימחק באיבה. נאמר כי לעולם יש להעדיף דיון ענייני והכרעה לגופא של מחלוקת.

הנתבעת טוענת כי בשל תקלה טכנית שטופלה, הפרסומים הוסרו בפברואר 2009 והתובע טוען כי איחור זה גרם לו נזק רב ובגינו הנתבעת אחראית בנזיקין. הכרעה בעניין זה דורשת בירור עובדתי ואם יתברר כי בנסיבות העניין היה מקום להסרת ההודעה ממנוע החיפוש בזמן מהיר יותר כי אז ניתן לומר כי הפרסומים לא הוסרו תוך זמן סביר ויכול ובמקרה שאכריע כי הנתבעת הפרה חובת זהירות שמוטלת עליה, אך אין זה המקום להכריע בעניין זה, והכלל הוא שבמידה וטענות התובע בכתב התביעה נכונות הן, הדבר מקים לו עילת תביעה ברשלנות. היכולת למנוע את הפרסום אמורה גם היא להיבחן לפי נסיבות העניין ולאחר בדיקת העבודות בתיק ואין לקבוע מסמרות בעניין זה עוד בטרם נשמעו ראיות בתיק.

על כן, הבקשה לסילוק התביעה על הסף דינה להידחות.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור