משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

רשימת לקוחות כסוד מסחרי במסגרת סעד זמני

אוריה חברה למסחר במזון נ' מתן מזרחי (תא (ת"א) 33161-09-13)

13 באוקטובר, 2013,

יונתן דרורי

רשימת לקוחות כסוד מסחרי במסגרת סעד זמני
הליך לסעד זמני בעילת הפרת סוד מסחרי שהוגש על ידי חברת אוריה חברה למסחר במזון כנגד מתן מזרחי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט חגי ברנר. ביום 1.10.2013 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: בקשה לצו מניעה זמני, שעיקרו איסור על המשיב להתחרות בעסקיה של המבקשת וכן להשתמש ברשימת הלקוחות שלה. 
 
על פי הנטען בבקשה, המבקשת היתה בשליטתו של המשיב עד לשנת 2011. לאחר הצטרף נדב אוחיון, בעליה הנוכחי של המבקשת, כשותף באחזקות במבקשת. בהתאם להסכם שבין נדב למשיב התחייבו הצדדים "שלא להתחרות בעסקיה של החברה... משך כל זמן היותם ... בעלי מניות בחברה ובמשך 10 שנים לאחר מכן."  בנוסף הוסכם בהסכם כי "כל מידע הקשור לחברה... ללקוחותיה... אשר הגיע... לידיעת ... בעל המניות ... הינו מידע חסוי, ובלבד שמידע זה אינו נחלת הכלל ... ".  בהתאם להסכם הוסכם כי "רשימת לקוחות ... בגדר סוד מסחרי של החברה".
 
בשנת 2013 העביר המשיב לנדב את מניותיו במבקשת. לטענת המבקשת המשיב החל ליצור קשר עם לקוחותיה והתקשר עימם בהסכמי אספקה חדשים. 
 
תוצאות ההליך: דין הבקשה להתקבל, ניתן צו מניעה זמני. נפסק כי המשיב הפר הסכם לפיו רשימת הלקוחות הינה בגדר סוד מסחרי.
 
בנוסף נפסק כי המשיב ישלם למבקשת הוצאות הבקשה בסך 25,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

תנאים לקבלת סעד זמני בגין הפרת סודות מסחריים

לצורך קבלת סעד זמני על המבקש להוכיח זכות לכאורה, ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. על בית המשפט להתרשם כי עומדים למבקש הצו סיכויי הצלחה בתביעה העיקרית. 
 
בנוסף על בית המשפט לבחון להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי הנוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, אל מול אי הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. 
 
לבסוף, מתעוררת השאלה האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקש, כגון, האם המבקש בא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלים עובדות חשובות או השהה את פנייתו יתר על המידה.
 
נפסק כי המשיב בחר, משיקולים טקטיים השמורים עימו, שלא להגיש תצהיר תשובה לבקשה. למעשה, הוא השליך יהבו אך ורק על טענות משפטיות ועל פגמים כביכול שמצא בבקשה וכן על נסיון שלא צלח לערער את האמור בתצהירי המבקשת. התנהלות דיונית זו מדברת בעד עצמה ופועלת לחובתו. 
 
נפסק כי עלה בידי המבקשת להוכיח קיומה של זכות לכאורה ולא כל שכן שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. 
 
 

כוחו של הסכם הקובע אי תחרות ורשימת לקוחות כסוד מסחרי

המשיב טען כי רשימת הלקוחות כלל אינה מהווה סוד מסחרי וכי גם לא נטען שהיא מהווה סוד כזה. 
 
בית המשפט דחה טענה זו ופסק כי בהתאם להסכם שבין הצדדים הוסכם כי רשימת הלקוחות היא בגדר סוד מסחרי של המבקשת וכי אין לפנות ללקוחות אלא בהסכמתה המפורשת של המבקשת. בנוסף הוסכם כי המשיב התחייב שלא להתחרות בעסקיה של המבקשת. 
 
בית המשפט הדגיש כי אין עסקינן בעובד תמים וחסר כח מיקוח שחתם על תניית סודיות ואי תחרות שהכתיב לו המעביד. נהפוך הוא: המשיב נטל על עצמו התחייבויות הדדיות אלה בהיותו הוא עצמו בעל השליטה במבקשת. לא היה פער כוחות כלשהו לטובת המבקשת וכנגד המשיב בעת שנכרת ההסכם. 
 
על כן, אין לבחון את ההסכם הראשון באספקלריה של חוזה עבודה בין מעביד לעובד, אלא באספקלריה של חוזה בין שני שותפים שווי כוחות, המתחייבים הדדית שלא להתחרות בעסקי השותפות. בנסיבות אלה אין כל סיבה לאחוז בפרשנות דווקנית או מצמצמת בכל הנוגע לחיובים שקיבל המשיב על עצמו שלא להשתמש ברשימת הלקוחות של המבקשת ושלא להתחרות בעסקיה. 
 
בית המשפט אזכר את פרשת ע"א 6601/96 AES  נ' סער, פ"ד נד(3) 850, 871, שם נקבע כי לא בכל מקרה רשאי עובד להשתחרר מהתחייבות שלא להתחרות במעסיקו וכאשר עסקינן בשמירה לגיטימית של המעביד על רשימת לקוחות, הרי שהכלל הוא שיש לאכוף את תניית אי התחרות:
"נעבור עתה לאינטרס העובד להתחרות במעביד. הנחתנו כאן הינה כי העובד התחייב שלא להתחרות במעבידו לאחר סיום עבודתו. העובד מבקש להשתחרר מהתחייבות זו. טענתו הינה, כי התחייבות זו פוגעת ביכולת התחרות שלו במעבידו. האם אינטרס "ערום" זה – התחרות "כשלעצמה" – הוא אינטרס "לגיטימי" שיש להגן עליו, באופן שהתחייבות חוזית המגבילה אותו תהא נוגדת את "תקנת הציבור"? כמו בעניין המעביד, אף כאן התשובה הינה, כי רק אינטרס לגיטימי של העובד יש בו כדי להצדיק ביטול תניות להגבלת חופש העיסוק. אין לעובד "אינטרס לגיטימי" להתחרות במעבידו בכל הנסיבות. ישנם אינטרסים של המעביד (כגון האינטרס שלו בשמירה על סודות מסחריים ועל רשימת לקוחות) אשר ראוי להגן עליהם. בגדרם של אינטרסים אלה, נסוג אינטרס התחרות של העובד, וניתן תוקף להתחייבותו של העובד שלא להתחרות במעבידו ...". 
וכן:
"לעומת זאת הגבלת תחרות הבאה להגן על אינטרסים של המעביד בסודות מסחריים, ברשימת לקוחות, במוניטין וכיוצא בהם על "אינטרסים לגיטימים" של המעביד, וככלל היא אינה נוגדת את תקנת הציבור." (ע' 873)
 
נפסק כי הדברים יפים מכח קל וחומר כאשר אין עסקינן בהתחייבות של עובד מן המנין, אלא של בעל שליטה בחברה כלפי החברה, כמו בעניננו. במקרה כזה יש משקל מיוחד לאינטרס הצפיות של המבקשת בתור צד לחוזה ולכלל לפיו חוזים יש לקיים.

רשימת לקוחות כסוד מסחרי

מאחר וקיים הסכם מפורש ביחס לסוד המסחרי נפסק כי בית המשפט לא נדרש לקבוע האם מידע מסויים הוא סוד מסחרי לפי טיבו וטבעו והאם הוא עולה בקנה אחד עם הגדרת המונח "סוד מסחרי" בס' 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999. נפסק כי משקבעו הצדדים עצמם כי מדובר בסוד מסחרי, אין כל סיבה שלא ליתן תוקף לקביעה זו, לפחות בשלב של צו מניעה זמני. 
 
לפי ס' 6(ב)(2) לחוק עוולות מסחריות, גזל סוד מסחרי הוא שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי. מכאן שהפרת החיוב החוזי יוצרת עילת תביעה לפי חוק עוולות מסחריות בגין גזל סוד מסחרי. 
 
למעלה מהצורך ציין בית המשפט כי דומה שגם לפי מבחני הפסיקה, עסקינן בסוד מסחרי, שהרי כבר נפסק כי רשימת לקוחות היא בבחינת סוד מסחרי אם נדרש מאמץ מיוחד להשיגה ואם יש ערך מוסף כלשהו בקבלתה מן המוכן (ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה פ"ד נד(1) 625, 633). 
 
בית המשפט הזכיר את פסק הדין בעניין ע"ע 1141/00 הר זהב- פודליין (2002) (פורסם בנבו): "במקרים רבים ההיבט החשוב לגבי רשימת לקוחות הוא המחירים המיוחדים ותנאי התשלום שניתנים ללקוחות". 
 
ופסק כי לכאורה, לרשימת הלקוחות של המבקשת ישנו ערך מוסף מבחינתו של המשיב והיה דרוש מאמץ מיוחד לגבש רשימה כזו אלמלא נמצאה מן המוכן ברשותו של המשיב מתוקף עבודתו במבקשת. 
 

מאזן הנוחות

נפסק כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה של המבקשת, שכן אובדן לקוחות הוא בבחינת נזק שאיננו בר תיקון מבחינתה של המבקשת והוא הדין בפגיעה שעלולה להגרם למוניטין שלה בשל פעילותו של המשיב. המשיב מצידו לא הגיש תשובה לבקשה וממילא לא הראה כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתו.
 

שיהוי

נפסק כי המבקשת השהתה את פנייתה לבית המשפט ללא הצדקה של ממש, שהרי המשיב החל את פעילותו המפירה עוד בחודש אפריל 2013 ואילו הבקשה הנוכחית הוגשה רק בחלוף חמישה חודשים. 
 
חרף זאת, בית המשפט קבע כי אין בשיהוי לבדו כדי להצדיק את דחיית הבקשה. 
 
נפסק כי לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא שקובע, אלא הדגש מוסב על השאלה האם שינה המשיב את מצבו לרעה על יסוד אותו שיהוי והתשובה לכך היא שלילית. 
 
נפסק כי המשיב, שלא הגיש תשובה לבקשה, ממילא לא הראה כי שינה את מצבו לרעה מפאת חלוף הזמן. זאת ועוד, וזה העיקר, הפגיעה במבקשת אינה חד פעמית אלא היא הולכת ונמשכת כל זמן שהמשיב עושה שימוש ברשימת הלקוחות של המבקשת ומתחרה בעסקיה. על כן, אין המדובר באקט מפר חד פעמי שכבר בוצע ומפאת השיהוי אין עוד טעם בנסיון להפסיקו, אלא בהפרה הולכת ונמשכת מדי יום ביומו, שלא אבד עליה הכלח מחמת השיהוי. 
 

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור