משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

פסיקת פיצויים בדרך של אומדנה

עא 1203/13 שמואל טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ (פורסם בנבו)

1 ביוני, 2015,

יונתן דרורי

פסיקת פיצויים בדרך של אומדנה
ערעור שהוגש על ידי שמואל טומשובר ומריל טומשובר כנגד ארט אופיק בע"מ. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט חנן מלצר השופט ניל הנדל והשופט נעם סולברג. ביום 6.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 30.12.2012 בת"א 001661/07, כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי.
 
המשיבה מייצרת מסגרות משקפיים ייחודיות תחת המותג "Ronit Furst". המערערים שימשו במשך שנתיים סוכני מכירות של המותג בארה"ב. על רקע זה הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט המחוזי. נטען בתביעה כי המערערים שיווקו גם מסגרות מזויפות, אשר מחקות את המסגרות המקוריות של המשיבה.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: התביעה התקבלה. נקבע כי שיווק המסגרות המזויפות מהווה גניבת עין ועוולה של עשיית עושר ולא במשפט. למשיבה נפסק פיצוי בסך 418,332$. גובה הפיצוי חושב על דרך האומדנא על בסיס ההכנסות ממכירה.  לפסק הדין ראו מאמר זה.
 
טיעוני הערעור: הצדדים לערעור מיקדו את טיעוניהם אך בשאלת גובה הפיצוי, שנקבע כאמור על דרך האומדנא.
 
במסגרת הערעור נטען כי ביהמ"ש המחוזי עצמו קבע שהמשיבה לא הוכיחה את נזקיה, ומשכך לא היה מקום לפסוק לה פיצוי. כמו כן הודגש כי ההנחה לפיה נמכר מספר שווה של מסגרות מקוריות ומזויפות – איננה נתמכת בראיות ואיננה תואמת את היגיון החיים. לבסוף נטען כי אומדן הפיצוי צריך היה להתבסס על הרווח שהופק ממכירת המסגרות המזויפות, ולא על ההכנסות מהמכירות. 
 
תוצאות ההליך: הערעור מתקבל, המערערים יחויבו לשלם למשיבה פיצוי בגין הרווח (להבדיל מהכנסות) מכירת המסגרות המזויפות סכום בשקלים השקול ל-251,000 דולר, חלף הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי בסך 418,332 דולר. יתר רכיבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. 
בנוסף נפסק כי נוכח התוצאה אין צו להוצאות בהליך דנן. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

דרך המלך לחישוב גובה הפיצויים

בהליך אזרחי, דרך המלך לחישוב גובה הפיצויים היא בחינת חומר הראיות ועמידה ברף הראייתי הנדרש לקבלת התביעה - הוכחה על פי מאזן הסתברויות. כפי שנפסק בהקשר של דיני החוזים, והדברים נכונים בעיקרם גם כאן: "כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי... נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט" (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט א' ברק (1981)). 
 

חישוב פיצוי בדרך של אומדן

ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן לומר שהבחירה בדרך האומדן עשויה להתאים לרכיבי נזק שמטבעם לא ניתן להוכיח בבירור. אף במקרים גבוליים, נראה כי האומדן הולם יותר מקרים בהם בית המשפט הגיע למסקנה מבוססת בראיות שנגרם לתובע נזק (גם אם היקפו לוט בערפל); הוצגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק; וקיים קושי אובייקטיבי ניכר לכמת במדויק את הנזק, למשל בשל התנהלות המעוול. נסיבות כאלו עשויות להצדיק, במקרה המתאים, לשקול שימוש בדרך האומדנא. בכל מקרה יש לזכור כי מדובר בכלי חריג, אשר השימוש בו נועד לפתור קושי נקודתי. 
 
באותו עניין בית המשפט הוסיף מעין תמרור אזהרה לפיו: מוטב כי בית המשפט יפרט את אמות המידה העיקריות שהנחו אותו בעריכת האומדנא. אמות מידה אלו צריכות להיות מבוססות על היגיון מעשי, ולהתיישב עם נסיבותיו הפרטניות של התיק. יש להימנע ממצב בו אומדנא תביא לתוצאה "קלוטה מהאוויר", מעין פשרה ללא הסכמה שאיננה מעוגנת היטב בנסיבות התיק ובגדרי המחלוקת בין הצדדים. 
 
בית המשפט בדעת רוב (השופט ניל הנדל והשופט חנן מלצר) הוסיף כי הכלי של אומדנא מהווה חריג לסדרי הדין ואף לדין המהותי, והשימוש בו צריך להישמר למקרים חריגים בלבד וזאת כנגד דעתו של השופט נעם סולברג אשר הסתייג מקביעה זו וקבע כי פסיקת פיצויים על דרך של חישוב אריתמטי המבוסס על נתונים מדוייקים היא בוודאי רצויה, אולם גם פסיקת פיצויים על דרך של אומדן מקובלת בתחומי הקניין הרוחני וזאת לאור הקשיים בכימות הנזקים, אשר מאפיינים את דיני הקניין הרוחני.
 
באשר לתיק זה, עולה מהחומר כי בית המשפט קמא התרשם שלמשיבה נגרם בבירור נזק כתוצאה מהפצת המסגרות המזויפות. כמו כן מצא בית המשפט המחוזי שקיים קושי אובייקטיבי בלתי-מבוטל לכמת את הנזק, לנוכח נסיבות ביצוע העוולה וההתנהלות הדיונית. האומדנא נערכה בהתאם לנתוניו הפרטניים של התיק, תוך פירוט השיקולים והתבססות על התשתית הראייתית המסוימת שהוצגה. לפיכך, על אף ההסתייגות העקרונית מן השימוש באומדנא, ואף אם התיק דנן הוא מקרה גבולי בו אולי ניתן היה לדרוש מהמשיבה להוכיח את נזקיה בצורה נרחבת יותר – בית המשפט פסק כי הוא לא יתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי לילך בדרך האומדן. זאת על רקע מכלול הנתונים שהובאו, וגם כדי להימנע מהתוצאה של דחיית התביעה, על רקע קביעותיו של בית המשפט המחוזי. 
 

חישוב הפיצוי לפי הרווח ולא לפי ההכנסות

המערערים מצביעים על כך שבית המשפט המחוזי חישב את סך ההכנסות שהפיקו המערערים – על פי האומדן – ממכירת המסגרות המזויפות. אולם לשיטתם הפיצוי המגיע למשיבה צריך היה להתבסס על הרווח שהופק מהמכירה, דהיינו: הכנסות בניכוי הוצאות. 
בית המשפט מקבל גישה זו וקובע כי מן הראוי הוא לפסוק פיצוי שישקף רווח ולא הכנסות בלבד. 
 
באופן מעשי נפסק כי מתעורר קושי לאמוד את שיעור ההוצאות שהוציאו המערערים, על מנת לנכותן משיעור ההכנסות ולהגיע לשורת הרווח. 
 
ואולם לאחר עיון, ובהתחשב בין היתר בכך שעסקינן בפסיקה על דרך האומדנא, נפסק כי מן הראוי להכריע בעניין באופן סופי במסגרת הערעור דנן ועל פי טיעוני הצדדים. המערערים הציעו לנכות מההכנסות שיעור של 50%-75% לפחות. המשיבה, מצידה, הדגישה כאמור את החסר הראייתי, ברם לא העלתה תשובה שיש בה כדי ללמד מדוע מוצדק יהא להכיר במלוא ההכנסות בלא ניכוי הוצאות. מאחר שזהו "מאזן הטענות" בין הצדדים בערעור, ובשים לב הן להיגיון שיש בעמדת המערערים כשלעצמה והן לספקות שצוינו לעיל ביחס לחומר הראייתי, נפסק כי מאומדן ההכנסות שקבע בית המשפט המחוזי יש לנכות שיעור של 40%. שיעור זה ישקף את אומדן ההוצאות המוערך, אותו יש לייחס למכירת המסגרות המזויפות. 
 
על כן נפסק כי יש לקבל את הערעור במובן זה שהמערערים יחויבו לשלם למשיבה פיצוי בגין מכירת המסגרות המזויפות סכום בשקלים השקול ל-251,000 דולר, חלף הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי בסך 418,332 דולר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועד יום התשלום בפועל. 
 

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור