משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

הפרת סימן מסחר ומדגם במוצרי חשמל Gewiss

תא (מחוזי חי') 4250-07-14 Gewiss S.P.A נ' חשמל תמנע בע"מ (פורסם בנבו)

27 באוקטובר, 2015,

יונתן דרורי

הפרת סימן מסחר ומדגם במוצרי חשמל Gewiss
תביעה שהוגשה על ידי חברת Gewiss כנגד חברת חשמל תמנע בע"מ ומוחמד שואהנה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 6.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה תובענה לתשלום פיצויים בסך 300,000 ₪ ולסעד מניעתי בטענה להפרת זכויות הקניין הרוחני שלה באביזרי חשמל מסוג שקעים, מתגים, מפסקים, מסגרות לבתי שקעים ומתגים, נתיכים, בתים ותעלות לחוטי חשמל ומוצרים הנלווים להם. 
 
לטענת התובעת הפרו הנתבעים את סימני המסחר הרשומים של התובעת ואת המדגם הרשום בישראל של התובעת, על ידי מכירה לחוקר פרטי מטעמה של אביזרי חשמל מפרים, המעוצבים באופן זהה לעיצוב אביזרי החשמל המוגנים במדגם הרשום, ארוזים באריזה הנחזית להיות אריזת התובעת והנושאים על גביהם את סימן המסחר Gewss, הדומה עד כדי הטעייה לסימן המסחר הרשום של התובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו כל זכויות הקניין הרוחני באביזרי החשמל המקוריים נשוא התובענה דנן הינם בבעלותה הבלעדית של התובעת וחל על איסור על כל צד שלישי לעשות בהם שימוש ללא רשותה המפורשת של התובעת. ניתן בזאת צו מניעה נגד הנתבעים, המורה להם להימנע מכל שימוש ביחס לאביזרי חשמל או אריזותיהם המפרים את זכויות התובעת בסימני המסחר ו/או במדגם הרשום. ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להוריד לאלתר מן המדפים את כל אביזרי החשמל המפרים. 
 
נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 80,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת בסימני המסחר שבבעלותה. 
 
נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת במדגם הרשום. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מכירת מוצרים מפרים בעסקם של הנתבעים

נפסק כי הנתבעים ביססו את כל הגנתם על הטענה לפיה לא נמכרו במסגרת עסקם מוצרים מפרים, כפי טענת התובעת. הנתבעים הכחישו את מכירת אביזרי החשמל המפרים לאורך כל ההליך המשפטי. גם לאחר שהוגשה הבקשה להבאת ראיות נוספות והוצגו מטעם התובעת ראיות, אשר לא נסתרו על ידי הנתבעים, המעידות על כך שהנתבעים ממשיכים למכור במסגרת עסקם מוצרים מפרים הנושאים את הסימןGewss  והדומים בחזותם למוצרי התובעת המוגנים במדגם הרשום – הוגשו סיכומי הנתבעים ובהם הכחשה גורפת של מכירת אביזרי החשמל המפרים. 
 
נפסק כי ממכלול הראיות, כפי שהוצגו על ידי התובעת עולה כי הוכחה טענת התובעת לפיה הנתבעים מכרו במסגרת עסקם אביזרי חשמל מפרים. 
 

הפרת סימני המסחר 

התובעת טענה בתביעתה ובסיכומיה כי הנתבעים עוולו בעוולה של הפרת סימן מסחר רשום וכן בהפרת סימן מסחר מוכר היטב. אבחן תחילה את הטענה להפרת סימני המסחר הרשומים.
 
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר, הוא סעיף ההגדרות, מגדיר את המונחים הרלבנטיים הבאים:
"סימן מסחר" – סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לעניין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם.
"סימן מסחר רשום" – סימן מסחר הרשום בפקנס סימני המסחר לפי הוראות פקודה זו והוא סימן מסחר לאומי או סימן מסחר בין-לאומי הרשום בישראל;
"הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –
(1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר;
(2) בסימן מסחר רשום, לשם פרסום טובין מסוג הטובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;..."
 
פרק ז' לפקודת סימני מבחר מגדיר וקובע את זכויותיו של בעל סימן מסחר, כאשר הזכות המרכזית והמהותית ביותר היא הזכות לשימוש ייחודי, כפי שהוגדרה ביחס לסימן מסחר רשום בסעיף 46 לפקודת סימני מסחר:
46. (א) רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס.
(ב) היו כמה בני אדם רשומים כבעלים של סימני מסחר זהים, או זהים בעיקרם, לגבי טובין זהים, יהיו זכויותיו של כל אחד מהם כאילו היה הבעל הרשום היחיד של הסימן, אך לא יזכה הרישום איש מהם לעומת רעהו לשימוש ייחודי בסימן המסחר אלא במידה שהרשם או בית משפט מחוזי קבעו לכל אחד את זכויותיו.
 
הזכות המוקנית לבעל סימן מסחר (רשום או מוכר היטב) היא זכות קניינית וההגנה המוקנית מכוחה נועדה להגן על הזכות של בעל הסימן לשימוש ייחודי ובלעדי בסימן המסחר לצרכיו המסחריים והשיווקיים, בלא שצד שלישי כלשהו יפגע בזכותו זו. 
 
גורם אשר עושה שימוש מסחרי ללא רשות מבעל הסימן בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לסימן הרשום, הריהו מפר את זכויות בעל הסימן הרשום, הזכאי להגיש תביעת הפרה נגדו. 
 
בבחינת קיומה של "הפרה" נבדק החשש שהצרכן לא יוכל להבחין בין טובין מקוריים, המסומנים בסימן המסחר הרשום, לבין טובין הנושאים את הסימן המפר, לרבות סימן הדומה לסימן הרשום, ויטעה לחשוב כי טובין אלה וגם אלה הם מאותו מקור מסחרי, קרי: בעל סימן המסחר הרשום. 
 

הטעיה ביחס לסימן מסחר

יסוד ההטעיה מתקיים כאשר ישנו "חשש סביר להטעיה". נא ראו לעניין זה פסיקתו של השופט י. עמית בע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י.את א. ברמן בע"מ ואח' [פורסם בנבו 30.5.2013] (להלן – עניין אנג'ל), שם נפסק: 
"המבחן שקבעה הפסיקה להוכחתה של הטעיה הוא מבחן אובייקטיבי לקיומו של חשש סביר שהמצג של הנתבע יגרום לצרכן להתבלבל ולרכוש מוצר של הנתבע, בעוד שהוא סבור שהוא רוכש מוצר של התובע. לצורך הוכחת יסוד זה, לא נדרשת כוונת הטעייה ולא נדרש להראות קיומה של הטעיה בפועל.."
 
ההלכה הפסוקה קבעה את "המבחן המשולש" לצורך בחינת קיומו של דמיון מטעה בין הסימן הרשום לבין הסימן המפר, אשר כולל את מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות ומבחן שאר נסיבות העניין (להלן – המבחן המשולש). המבחן המשולש משמש לצורך בחינת קיומו של דמיון מטעה הן על פי דיני סימני מסחר והן על פי דיני העוולות המסחריות בקשר לעוולת גניבת עין. 
 
מבחן המראה והצליל הוא המבחן העיקרי מתוך המבחן המשולש, המתמקד בהשוואת החזות והצליל של שני הסימנים הנבחנים, בכדי לאמוד את מידת הדמיון ביניהם. עמדת הפסיקה היא כי יש לבחון את הדמיון או היעדר הדמיון בין שני הסימנים על דרך השוואת שני הסימנים בשלמות, גם אם הם כוללים רכיב משותף שהוא תיאורי במהותו. המשקל הניכר שיש לתת, על פי מבחן זה הוא לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים, תוך שימת לב לכך שזכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם. 
 
ההלכה הפסוקה ערכה השוואה יחסית בין המשקל שיש לייחס להיבט החזותי של הסימן לעומת היבט הצליל של הסימן, בהתייחס, בין היתר, לסוג הסחורה הנדונה. 
ביחס למוצרי מדף – ניתן משקל משמעותי יותר להיבט החזותי, ולגבי מוצרים המונחים מעבר לדלפק – ניתן משקל יותר להיבט הצליל.
 
מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות מתמקד בבחינת השאלה כיצד משפיע סוג המוצרים או השירותים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. ככל שעסקינן בטובין או שירותים הנמכרים במחיר גבוה וברי כי הצרכן יבחן ויבדוק באופן מעמיק יותר את המוצר או השירות טרם ביצוע העסקה – הרי שבמצב כזה ניתן לקבוע כי סכנת ההטעיה פחותה. 
 
לעומת זאת, אם מדובר בטובין או שירותים שמחירם אינו גבוה ושהצרכן רוכש אותם בלא בחינה דקדקנית, הרי שסכנת ההטעיה גוברת משמעותית. 
 
בנוסף, מבחן חוג הלקוחות בוחן האם שני המוצרים הנושאים את הסימנים שבמחלוקת פונים לאותו חוג לקוחות, ואת זהות הלקוחות הנוהגים לרכוש את הסחורה. 
ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם יותר, ובעל יכולת אבחנה מפותחת יותר – הרי שקטן הסיכוי להטעיה, ולהיפך – ככל שמדובר בחוג לקוחות נרחב שאיננו מיומן ומקצועי באבחנה – גובר החשש להטעיה. 
 
מבחן שאר נסיבות העניין הוא מבחן "שיורי" המקבץ אליו את כל יתר הנסיבות הקונקרטיות שלא באו בגדרם של המבחנים הקודמים. 
 
ועוד התווסף בפסיקה מבחן נוסף למבחן המשולש הוא "מבחן השכל הישר" לפיו יש להשוות את הדמיון בין הרעיונות המועברים על ידי המוצרים או השירותים הנדונים. 
 
ומן הכלל אל המקרה שבפנינו: נפסק כי סימן המסחר Gewss, המופיע על גבי אביזרי החשמל, אשר נמכרו על ידי הנתבעים לחוקר ולמר מוופק ועל גבי אריזות המוצרים, זהה כמעט לגמרי לסימן המסחר Gewiss של התובעת. ההבדל היחיד הינו השמטת האות I מהסימן שהנתבעים עשו בו שימוש לעומת הסימן הרשום של התובעת. זאת ועוד, העיצוב והסגנון של סימן המסחר שעשו בו הנתבעים שימוש – זהים לעיצוב ולסגנון של סימן המסחר של התובעת. כך גם באשר לצבע שנעשה בו שימוש בסימן המסחר הרשום ובסימן המסחר שהנתבעים עשו בו שימוש, לרבות על גבי אריזות אביזרי החשמל. 
 
עקב העיצוב של סימן המסחר של התובעת, השמטת האות I בסימן שהנתבעים עשו בו שימוש – כמעט אינה מורגשת, שכן האות I בסימן הרשום המסוגנן הינה מוקטנת ומעט חבויה תחת האות W. יוצא אפוא, כי המתבונן בסימן שהנתבעים עשו בו שימוש אינו יכול להבחין, בוודאי שלא בהתבוננות רגילה ובלתי מעמיקה, בשינוי של אות אחת.  
 
שילוב זה של השמטת אות אחת, עם הזהות המוחלטת בין אריזות אביזרי החשמל המקוריים לבין אריזות אביזרי החשמל המפרים – מעצים עוד יותר את החשש להטעיה. 
 
זאת ועוד, עסקינן בסימן מסחר רשום בעל אופי מאבחן מולד (סימן דמיוני שאינו תיאורי או מרמז) ולעובדה כי הטובין המיוצרים והנמכרים על ידי התובעת ואלו הנמכרים על ידי הנתבעים הינם טובין מאותו הגדר, בסוג בינלאומי 9, המתייחס לאביזרי חשמל, וכי המוצרים נמכרים לאותו קהל צרכנים – שאיננו קהל מצומצם וקטן, אלא קהל רחב הכולל גם חשמלאים אך גם אנשים פרטיים הזקוקים לאביזרי חשמל, כאשר אביזרי חשמל שכאלה נמכרים לעיתים בכמויות לא קטנות – הרי שסכנת ההטעיה מתעצמת עוד יותר עד כדי וודאות כמעט מוחלטת להטעיית הצרכן. 
 
גם מבחן השכל הישר וההיגיון הבריא מוליכים בבירור למסקנה כי הנתבעים עשו שימוש בסימן המפר על גבי אביזרי החשמל המפרים על מנת להטעות את קהל הצרכנים, כך שזה יסבור כי הוא רוכש אביזרי חשמל מתוצרתה של התובעת. 
 

הגנת תום לב בסימני מסחר

הנתבע 2 טען כי לא היה מודע להבדל בין אביזרי החשמל המפרים לבין אביזרי החשמל המקוריים. 
נפסק כי הנתבע 2 לא הרים את הנטל הכבד הנדרש להוכחת טענת תום לב, נפסק כי המקרה דנן לא נכנס לגדרם של המקרים החריגים בהם עשויה להתקבל טענת הגנה של תום לב. 
ראשית, בפקודת סימני מסחר לא קיימת הוראה מפורשת המקנה הגנה מפני תביעת הפרה באמצעות טענה לשימוש בתום לב בסימן מסחר רשום.  
שנית, כפי העולה מן הפסיקה והספרות הרי שטענה בדבר תום לב סובייקטיבי של נתבע בדבר אי מודעות לקיומו של סימן המסחר הרשום אין בה כדי להקים הגנה של שימוש בתום לב, לא כל שכן כאשר מדובר בסימן מסחר שהינו בעל אופי מאבחן מולד. ממילא, הנטל להוכיח טענת הגנה זו מוטל על כתפי הנתבע.
 
נפסק כי גם בדינים הקרובים, דיני זכויות יוצרים, ביחס למבחנים שנקבעו בפסיקה לביסוס טענת הגנת תום לב, הרי שגם במקרה כזה מוכרת הגנה כאמור רק במקרים חריגים, גם במקרה של "מפר עקיף" (משווק או מוכר) ולא "מפר ישיר" (יצרן). זאת, לאור הלשון המפורשת של סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007 (להלן – חוק זכות יוצרים), העוסק ב"מפר תמים" וסעיף 48 לחוק זכות יוצרים העוסק ב"הפרה עקיפה של זכות יוצרים", אשר שניהם קובעים את הרף של "ידע או היה עליו לדעת" כי מדובר בעותק מפר או כי קיימת זכות יוצרים ביצירה.
 
בית המשפט איזכר את ספרו של עו"ד עמיר פרידמן, סימני מסחר דין, פסיקה ומשפט משווה, מהדורה שלישית עמ' 869-871 והאסמכתאות המאוזכרות שם:
"על מנת שתוכר הגנת תום לב בתחום סימני המסחר, יש צורך באלמנט נוסף לחיזוק, אשר בדרך כלל יימצא באופיו המאבחן המולד החלש של סימן המסחר הרשום, אשר הוביל את הנתבע להאמין בכנות ובתום לב שהסימן שבו הוא משתמש איננו מוגן כסימן מסחר. טענה לפיה הנתבע לא התכוון להפר את הסימן הרשום לא תקים טענת הגנה רק בשל העובדה שהנתבע פעל בתום לב סובייקטיבי ולא היה מודע לקיומו של הסימן הרשום. על הנתבע להוכיח בראיות אובייקטיביות שלא עלה בדעתו שהמילה החלשה שנרשמה כסימנו המסחרי של המתחרה העסקי הופקעה מרשות הכלל. בכל מקרה, עצם העובדה שהנתבע לא ידע ולא היה מודע לקיומו של הסימן הרשום, רחוקה מלהוביל לגיבושה של טענת ההגנה בדבר שימוש בתום לב. 
 
בעת גיבוש ההכרעה לפיה השימוש בסימן הרשום בוצע בתום לב, ניתן להסתייע באמת המידה שנקבעה בפסיקה לעניין הגנת תום הלב בענף זכויות היוצרים. בהתאם לפסיקה זו, הגנת תום הלב תוכר רק במקרים חריגים בהם לגורם המפר לא היה יסוד לחשוד בדבר קיומה של הזכות הקניינית. בהתאם לגישה זו, די ברמת מודעות של "עצימת עיניים" על מנת שתישלל הגנת תום הלב. 
...
טענת תום הלב תתקבל רק במקרים חריגים בהם יוכיח המפר, כי מבחינה אובייקטיבית לא ניתן היה להבין את המונופולין הנובע מהסימן הרשום בשל אופיו המולד החלש. בעת בחינת תום הלב, אין להתייחס לעמדתו הסובייקטיבית של המפר המתחרט, אלא לשאלה האם מתחרה ממוצע בתחום הרלוונטי היה מבחין בקיומו של הסימן או מודע לזכויות הנובעות ממנו."
 
על כן נפסק כי הנתבעים לא הרימו את נטל הראיה הכבד המוטל על הטוען טענת הגנה של תום לב. 
 
על כן, נפסק כי סימן המסחר שהנתבעים עשו בו שימוש במכירת אביזרי חשמל מפר את זכויות התובעת בסימני המסחר הרשומים על שמה. 
 

הפרת סימן מסחר מוכר היטב

התובעת גם טענה כי סימני המסחר שלה הינם בבחינת סימני מסחר מוכרים היטב וכי זכויותיה בהן הופרו על ידי הנתבעים במכירת אביזרי החשמל המפרים הנושאים על גביהם את הסימן המפר. 
 
בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר הוגדר "סימן מסחר מוכר היטב" כדלקמן: 
"סימן מסחר מוכר היטב" – סימן המוכר היטב בישראל כסימן שבבעלות אדם שהוא אזרח מדינה חברה, תושב קבוע בה או שיש לו בה מפעל עסקי תעשייתי פעיל, ואפילו הסימן אינו סימן מסחר רשום בישראל או אין משתמשים בו בישראל; לעניין קביעתו של סימן מסחר כסימן מוכר היטב בישראל יילקחו בחשבון, בין השאר, המידה שבה הסימן מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין, והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי השיווק;
 
הגדרת "הפרה" שבסעיף 1 לפקודת סימני המסחר מתייחס, בין היתר, גם להפרת סימן מסחר מוכר היטב:
"הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –
...
(3) בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לענין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לענין טובין מאותו הגדר;
 
(4) בסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו, לענין טובין שאינם מאותו הגדר, ובלבד שיש בשימוש זה כדי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום ובעל הסימן הרשום, עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור;"
 
סעיף 46א' לפקודה מבהיר מהן הזכויות הנובעות לבעל סימן מסחר מוכר היטב:
46א. (א) סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לענין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לענין טובין מאותו הגדר.
(ב) סימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן גם לענין טובין שאינם מאותו הגדר, אם השימוש בסימן על ידי מי שאינו בעליו עשוי להצביע על קשר בין הטובין האמורים לבין בעל הסימן הרשום, ובעל הסימן הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש כאמור.
 
על פי הוראות פקודת סימני מסחר היקף ההגנה המוענק לסימן מסחר מוכר היטב, שהוא סימן בעל מוניטין רב, חוצה גבולות, חובק עולם ובעל כוח מבחין מובהר - הוא רחב וניכר יותר, בכך שתוכר הפרה ביחס לסימן מסחר מוכר היטב גם כאשר מדובר בשימוש בסימן או בסימן הדומה לו גם ביחס לטובין שאינם מאותו הגדר. זאת, מתוך הכרה במוניטין הנרחב של סימני מסחר מוכרים היטב, ככאלה ש"שמם הולך לפניהם" ואשר מוכרים כמעט בכל בית בעולם. 
 
במקרה דנן נפסק כי המדובר בסימן מסחר רשום, והטובין המפרים הם מאותו הגדר, ולפיכך אין צורך להיזקק להגנה המוגברת הניתנת לסימן מסחר מוכר היטב. עם זאת, מאחר ששאלת קיומו של מוניטין ל"סימן מסחר מוכר היטב" רלוונטית לעילה אחרת לה טוענת התובעת – עילת גניבת עין – נפסק כי נכון להתייחס אף לסוגיה זו בקצרה. 
 
על פי סעיף 1 לפקודת סימני מסחר יש לקחת בחשבון, בין היתר, בקביעה כי סימן מסחר הינו סימן מסחר מוכר היטב בישראל, עד כמה מוכר הסימן בקרב הציבור הנוגע לעניין ועד כמה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי פרסום ושיווק .נ
בפסיקה ובספרות נקבע, כי לצורך הכרה ב סימן מסחר כמוכר היטב נדרשת הוכחת קיומם של הכרה ומוניטין בעלי עוצמה רבה. 
הגדרת סימן מסחר מוכר היטב בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר דורשת, בין השאר, לקיחה בחשבון של "המידה שבה סימן המסחר מוכר בחוגי הציבור הנוגע לענין והמידה שבה הוא מוכר כתוצאה ממאמצי שיווק". 
 
אין המדובר ברשימה סגורה של קריטריונים להכרה בסימן כסימן מסחר מוכר היטב, והשימוש בתיבה "בין השאר" מאפשר התייחסות גם לקריטריונים נוספים, לרבות מידת ההכרה של הסימן, מידת והיקף השימוש שנעשה בו כמו גם ההיקף של הפרסום שניתן לו ועל פני איזו תקופת זמן ואמצעי תקשורת. גם התחום הגיאוגרפי של הפרסום, השיווק, ההפצה והשימוש בסימן וכן המידה של האבחנה הטבועה או הנרכשת של סימן המסחר ישמשו כאמת מידה לקביעה האם מדובר בסימן מסחר מוכר היטב. 
 
במסגרת קביעה כאמור ניתן משקל גם למהות הטובין ולאפיקי המסחר בהם וכן למידה שבה המוניטין של סימן המסחר משייך אותו כמייצג טובין איכותיים. 
 
בענייננו, העדות היחידה שהובאה על ידי התובעת, מלבד עדותו של החוקר שהובא להעיד בעניין רכישת אביזרי החשמל המפרים, היתה עדותו של מר ליטבק. מר ליטבק טען בעדותו באשר לפרק הזמן שבו פועלת התובעת בשוק הישראלי ואף טען באשר לנתח השוק של התובעת בישראל. כמו כן ציין מר ליטבק, כאמור לעיל, כי התובעת מוציאה סכום של כ- 100,000 אירו מדי שנה לצורך קבלת תו התקן הישראלי על מוצריה. מר ליטבק הוסיף וטען באשר להיקפי הזיוף של מוצרי התובעת ועל תביעות בבתי משפט להן היא נחשפה בשל נזקים שנגרמו ממוצרי חשמל, אשר נטען כי היו מתוצרתה והתובעת נאלצה להוציא עשרות אלפי אירו על מנת להוכיח כי לא מדובר היה במוצריה אלא במוצרים מזויפים.
 
כמו כן ציין מר ליטבק בעדותו כי למוצרי הנתבעת מוניטין וכי סידרת ה- Top System זכתה להכרה, עד כדי כך שחשמלאים שבאים לרכוש אביזרי חשמל מסדרה זו מבקשים System  ואפילו לא אומרים Gewiss.
 
אלא, שבכך התמצו ראיות התובעת בעניין הוכחת המוניטין הנרחב הנטען של מוצריה וסימני המסחר המופיעים על גביהם. על כן נפסק כי לא די בכך כדי לבסס קיומו של מוניטין, לא במידה הנדרשת להוכחת עוולת גניבת עין ובוודאי שלא ברמה הנדרשת לצורך קביעה כי עסקינן בסימן מסחר מוכר היטב. 
 
לא הוצגו על ידי התובעת כל מסמכים המעידים על מידת התפוצה של סימני המסחר שלה, על היקפי השימוש בהם. לא הוצגו נתונים כלשהם על השקעות שהושקעו על ידי התובעת בפרסום ושיווק של אביזרי החשמל של התובעת הנושאים את סימני המסחר הרשומים. מר ליטבק לא מסר כל מידע באשר לאפיקי המסחר של אביזרי החשמל, כיצד הם נמכרים ובאילו היקפים. 
 
על כן נפסק כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה להוכחת קיומו של מוניטין, לא כל שכן כזה המשויך לסימן מסחר מוכר היטב. 
 

הגנת המדגם

פקודת הפטנטים והמדגמים, 1926 (להלן – פקודת המדגמים) קובעת בסעיף 2 לה את הפירוש של המונחים הרלבנטיים הבאים:
"זכות מדגם" – פירושה זכות ייחודית להשתמש במדגם לגבי כל חפץ מכל סוג שנרשם בו מדגם;
"מדגם" – אין פירושו אלא קווי דמות. צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין - רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני. "
 
מדגם מעניק, אפוא, זכות קניינית בלעדית על צורה או עיצוב מסוים, תלת ממדי או דו ממדי, על פי המתואר בתעודת המדגם, לתקופה של חמש שנים, הניתנת להארכה פעמיים, בכל פעם בתקופה נוספת של עוד חמש שנים, עד סך הכל 15 שנים (סעיף 33 לפקודת המדגמים).
 
מדגם נועד להגן על המאפיינים האסתטיים ועל מראהו החיצוני של המוצר ולא על המאפיינים הפונקציונליים שלו. ככל שעיצובו של מוצר מתחייב משיקול פונקציונלי תכליתי, הרי שעיצוב כזה לא יהיה זכאי להירשם כמדגם. הגנה על מאפיינים פונקציונליים היא עניין לחוק הפטנטים לענות בו. 
 

הגנת העדר ידיעה ביחס להפרת מדגם רשום

על פי סעיף 37 לפקודת המדגמים העוסק ב"גניבת דעת מדגם רשום" לבעל המדגם הרשום נתונה הזכות, בתקופת ההגנה, למנוע מכל אדם אחר לעשות שימוש בדרך של מכירה, שיווק או פרסום של מוצר הנכנס לגדרו של המדגם, וזו לשונו: 
" 37. (1) כל עוד קיימת זכות מדגם באיזה מדגם אסור לשום אדם, –
(א) לייחד, לצרכי מכירה, את המדגם או כל חיקוי תרמית או חיקוי בולט הימנו לכל חפץ הכלול בסוג סחורה שרשום בו המדגם, חוץ אם יש לו רשיון או רשות בכתב מאת הבעלים הרשומים, ואסור לו לעשות כל דבר כדי לאפשר לו לייחד את המדגם כאמור לעיל; או
(ב) לפרסם סחורה או להציעה למכירה, אם ידע כי יחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו, אם חיקוי מתוך רמאות, ואם חיקוי בולט, שלא בהסכמת בעליו הרשום.
(2) כל העובר על סעיף זה יהא צפוי לשלם לבעל הרישום של המדגם סכום שלא יעלה על חמישים לירות כדמי נזק קצובים בעד כל עבירה ועבירה, ואם העדיף בעל סימן המדגם להביא משפט לגביית דמי נזק בשל אותה עבירה ולמען קבל צו מניעה לשם מניעת הישנות העבירה, יהא צפוי העבריין לשלם את דמי הנזק שיפסוק בית המשפט ולהיות כפוף לצו מניעה בהתאם לכך:
בתנאי שהסכום הכולל שמותר לגבותו כדמי נזק קצובים בעד מדגם אחד לא יעלה על מאה לירות."
 
על פני הדברים, לשונו של סעיף 37 לפקודת המדגמים אינה מחייבת כי הנתבע ידע על דבר קיומו של המדגם הרשום בכדי שיחוב בעוולה של הפרת מדגם. 
 
נפסק כי ראוי ליתן את הדעת לאבחנה הקיימת בין סעיף 37(א)(1) לפקודת המדגמים, המתייחס למכירת מוצרים המפרים את המדגם, לבין פרסום סחורה או הצעתה למכירה על פי סעיף 37(א)(2) לפקודת המדגמים, שאז נדרשת ידיעה של הנתבע על דבר קיומו של המדגם.  שתיקת המחוקק לעניין דרישת הידיעה ביחס לייחוד לצרכי מכירה של מוצרים המפרים את המדגם, לעומת הקביעה בדבר ידיעה על קיומו של המדגם אצל מי שמפרסם את הסחורה או מציע אותה למכירה, נראה כי מוליכה למסקנה לפיה הנתבע לא יוכל להיוושע בטענת העדר ידיעה מקום בו ייחד לצרכי מכירה (להבדיל מהעמיד למכירה) סחורה אשר מפרה את זכויות בעל המדגם הרשום. 
 
הגיונה של הבחנה זו הוא בכך כי במקרה של מכירה, הפיק המפר ריווח מהמדגם על חשבונו של בעל המדגם ולפיכך ראוי שישלם לו דמי נזק, בין אם ידע על זכותו ובין אם לאו. לעומת זאת, מקום בו הועמדה הסחורה למכירה אך טרם נמכרה, ראוי שישלמו דמי הנזק רק אם הדבר נעשה בידיעה כי מדובר בהפרה של המדגם.   
 
 

הפרת מדגם רשום

בע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נז(3) 703 (2003) נקבע "מבחן העין" כמבחן לצורך קביעה האם מוצר מסוים מפר זכות במדגם רשום. 
 
מספר שלבים נקבעו בפסיקה על מנת לקבוע את שאלת ההפרה על פי מבחן העין. 
 
לעניין זה בית המשפט מאזכר את ספרם של יונתן דרורי ויותם וירז'נסקי-אורלנד, "דיני מדגמים ועיצוב תעשייתי" תשע"ד – 2014, בעמודים 362-363:
"במסגרת מבחן זה בית המשפט נדרש לבחון מספר שלבים. בשלב הראשון על בית המשפט לקבוע מיהו הצרכן הרלוונטי להליך הנדון לפניו, אשר בעיניו תיבחן שאלת ההפרה. ככלל, הצרכן הפוטנציאלי אשר בעיניו נבחן המוצר, הוא "הצרכן הממוצע" או "הצרכן הסביר", הרוכש את המוצר מבלי שהוא מקדיש לעניין זמן רב לצורך בחינה מדוקדקת, ומבלי שהוא ערוך השוואה בין המוצרים בשוק. עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם יחייב אופיו של המוצר כי ההשוואה תיערך בעיניו של מומחה לדבר (כ"בעל המקצוע הממוצע" שבסעיף 5 לחוק הפטנטים, התשכ"ז – 1967) בהיותו הצרכן הנכון. 
 
בשלב השני, צריך בית המשפט לקבוע את המהות המוצר (ה"חפץ", כלשון הפקודה) העומד להשוואה. לצורך כך, בית המשפט יברר כיצד נמכר המוצר או כיצד נעשה בו שימוש בפועל. 
 
לבסוף, מששם בית המשפט לנגד עיניו את הקונה הרלוונטי של המוצר, המבקש לרכוש את המוצר בתנאים הרגילים שבהם עומד הוא למכירה או לשימוש, שומה עליו להשוות בין המוצרים ולקבוע אם המוצר האחר מהווה "חיקוי בולט" של המוצר המוגן במדגם." 
 
ולענייננו: התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את זכויותיה במדגם הרשום על ידי כך שמכרו מסגרות לשקעים חשמליים אשר זהים למדגם הרשום. 
 
התבוננות במסגרות לשקעים החשמליים שנמכרו על ידי הנתבעים, אל מול תעודת רישום המדגם, מעלה כי קיימת זהות צורנית בין המסגרות שנמכרו על ידי הנתבעים לבין השרטוט שבתעודת המדגם. 
 
נפסק כי קהל הצרכנים הממוצע או הסביר של מוצרים כאלה הינו רחב, כאמור, ועשוי לכלול לא רק חשמלאים אלא גם אנשים מן הציבור הנצרכים לאביזרי חשמל מדי פעם בפעם. אביזרים אלו – קרי המסגרות לשקעים, נמכרים מבלי שהצרכן מבצע בדיקה מדוקדקת שלהם טרם הרכישה. 
 
לפיכך, נפסק כי, המסגרות לשקעים שנמכרו על ידי הנתבעים לחוקר כמו גם למר מוופק ברכישה השניה, מפרות את זכויות התובעת במדגם הרשום. 
 

עוולת גניבת עין

סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות מגדיר את עוולת גניבת עין, והוא קובע: 
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."
 
המטרה אשר עמדה לנגד עיניו של המחוקק בחוקקו את עוולת גניבת העין, היא המטרה של הגנה על מוניטין שרכש אדם בעסק לממכר טובין או שירותים. 
 
התנאים המצטברים הנדרשים לצורך הוכחת עוולה של גניבת עין הם: 
התנאי ראשון שיש להוכיחו הוא קיומו של מוניטין שיש לטובין או לשירותים שבעסקו של התובע;
התנאי השני הוא חשש סביר להטעיית הציבור, העלול לטעות ולחשוב כי הטובין או השירותים המוצעים על ידי הנתבע הם טובין או שירותים של התובע, או קשורים אליו. 
 
ככל שלא יוכח אחד משני היסודות האמורים – לא יכול שתקום כלפי הנתבע חבות בעוולה של גניבת עין. 
תפקידה המרכזי של עוולת גניבת העין הוא בהגנה על מוניטין שרכש אדם בעסקו. 
 
בענייננו, נפסק כי כשלה התובעת מלעמוד בנטל הראיה להוכחת קיומו של מוניטין, הן באשר לסימן Gewiss והן באשר לאריזות אביזרי החשמל. 
 
משלא הביאה התובעת ראיות מספקות לקיומו של מוניטין, ומשהוכחת קיומו הינו תנאי נדרש ועיקרי לקביעה בדבר קיומה של עוולה של גניבת עין – הרי שאין לי אלא לדחות את טענות התובעת בכל הקשור והמתייחס לעוולה זו. 
 

תיאור כוזב 

סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות מגדיר את עוולת תיאור כוזב בזו הלשון:
"(א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב).
(ב) המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא אם כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו."
 
פסיקת בית המשפט העליון בכל הנוגע לעוולת תיאור כוזב, מתייחסת בעיקר להקשר של הטעיית צרכנים, אך הדיון בה מצומצם לנוכח ההגבלה בחוק לפסיקת סעדים מכוחה. 
 
על פי ההלכה פסוקה, אחד היסודות המרכזיים של עוולת התיאור הכוזב הוא יסוד הפרסום, כאשר הדיון בעוולה עוסק בשאלה הנוגעת לפרסום מטעה. 
 
במקרה דנן, התובעת לא טענה כי הנתבעים עסקו בפרסום מטעה או כוזב וממילא לא הצליחה להוכיח את היסוד הבסיסי של פרסום. 
 

התערבות בלתי הוגנת

עילה נוספת שהוזכרה על ידי התובעת בהתייחס לחוק עוולות מסחריות היא זו הנוגעת להתערבות בלתי הוגנת. סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות מגדיר התערבות לא הוגנת כדלקמן: 
"לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר."
 
הדיון בעוולה זו בפסיקת בית המשפט העליון הינו מצומצם, לנוכח היותה עוולה נלווית. בית המשפט העליון קבע כי "עוולה זו עניינה בהכבדה פיסית או טכנית על מערך שיווקי של עוסק, כגון חסימת הכניסה למקום העסק או תפיסת קו הטלפון שלו או הכבדה על הגישה לאתר האינטרנט שלו, ולא על הכבדה שהיא תולדה של צבירת יתרון תחרותי" . 
 
נפסק כי יסודותיה של עוולה זו כלל לא הוכחו על ידי התובעת, וה"דיון" המצומצם ביותר שהקצתה בסיכומיה לעוולה זו כמו גם לעוולת תיאור כוזב – אין בו כדי להביא טיעון כדבעי לביסוס עוולות אלו.  לא נשמעה מפי התובעת טענה כי הנתבעים מונעים מלקוחותיה גישה לעסק, ואף לא טענה כי הנתבעים יצרו קשר עם לקוחותיה או אנשים העובדים עמה. 
 

הצורך בהוכחת נזק בעילות התערבות בלתי הוגנת ותיאור כוזב

עוד יצוין, כי סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות קובע כי הסעדים שבסעיפים 13-21 לחוק לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו- 3. דהיינו, הסעד של פיצוי בלא הוכחת נזק, בין היתר, אינו סעד שנתון לתובעת בגין עוולות אלו – גם אם רכיביהן היו מוכחים. מכאן, שהיה על התובעת להוכיח נזקיה בעוולות אלו – וגם זאת לא נעשה על ידיה. 
די בכל אלה כדי לדחות את טענותיה של התובעת בדבר תיאור כוזב והתערבות לא הוגנת. 
 

עשיית עושר ולא במשפט במצב של הסדר ספציפי

התובעת טענה בלאקוניות רבה בסיכומיה לעוולה של עשיית עושר ולא במשפט, מבלי שהובאו על ידיה ראיות להוכחת עילה זו ומבלי שטרחה אף לפרט את טענותיה באשר להתקיימותם של התנאים המקימים עוולה של עשיית עושר. 
 
העוולה של עשיית עושר ולא במשפט בהקשר של דיני קניין רוחני באה לעולם במסגרת הלכת בית המשפט העליון בעניין רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ פ"ד נב(4) 289 (1998), אשר דנה בתחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט במקביל לתחולתן של עוולות מתחום הקניין הרוחני.
 
הלכה זו התפתחה למקרים בהם לא הוכחו עוולות מתחום הקניין הרוחני  ונקבע כי בכל אותם מקרים, לא מספיק להוכיח הטעיה, חיקוי או העתקה, אלא יש להוכיח "יסוד נוסף" בעל מטען "ערכי שלילי".
 
עוד נקבע כי אין מקום להרחבה שיפוטית של תחום הקניין הרוחני בעזרת דיני עשיית עושר ולא במשפט כאשר קיים הסדר ספציפי בחקיקה המסדירה תחום זה. 
 
בענייננו, נפסק כי התובעת לא זו בלבד שלא הביאה כל הוכחה לעניין התקיימותם של התנאים של עוולת עשיית עושר ולא במשפט, אלא היא אף לא טענה להתקיימותם של יסודותיה, כפי שנדרש בפסיקה לעיל. יתר על כן, לא מצאתי כי מתקיים במקרה הנדון אותו "יסוד נוסף" הנדרש בפסיקה. ממילא לא הוכח על ידי התובעת כל סכום להשבה.
 

כפל פיצוי השבה ופיצוי

יתר על כן, מקום בו נמצא כי התובעת זכאית לסעדים מכוח דיני סימני מסחר ודיני מדגמים – אין מקום לפסיקת סעדים (גם אילו היו מוכחים) מכוח דיני עשיית עושר, שאז יהא זה בבחינת כפל סעדים. 
 
על כן נפסק כי טענות התובעת באשר לעילה של עשיית עושר ולא במשפט – נדחות. 
 

סעדים בגין הפרת סימן מסחר

הוראת סעיף 59 לפקודת סימני מסחר  קובעת כי:
"(א) במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א."
 

סעדים בגין הפרת מדגם

סעיף 37(2) לפקודת המדגמים מתייחס לסעדים האפשריים בשל עוולה של הפרת מדגם:
37. ...
(2) כל העובר על סעיף זה יהא צפוי לשלם לבעל הרישום של המדגם סכום שלא יעלה על חמישים לירות כדמי נזק קצובים בעד כל עבירה ועבירה, ואם העדיף בעל סימן המדגם להביא משפט לגביית דמי נזק בשל אותה עבירה ולמען קבל צו מניעה לשם מניעת הישנות העבירה, יהא צפוי העבריין לשלם את דמי הנזק שיפסוק בית המשפט ולהיות כפוף לצו מניעה בהתאם לכך:
בתנאי שהסכום הכולל שמותר לגבותו כדמי נזק קצובים בעד מדגם אחד לא יעלה על מאה לירות."
 

צו מניעה קבוע

נפסק כי התובעת זכאית לסעד בדמות צו מניעה קבוע בכדי למנוע את המשך הפרת זכויותיה בסימני המסחר ובמדגם.
 

פיצוי ללא הוכחת נזק בשל הפרת סימן מסחר

באשר לעקרונות לחישוב הפיצוי הכספי בשל הפרת סימן מסחר: עקב קיומו של קושי מובנה בהוכחת הנזק הכספי שנגרם לבעל סימן מסחר רשום בגין הפרת זכויותיו בסימן, נקבע בפסיקה כי יש להעניק לבעל הסימן פיצוי ללא הוכחת הנזק על דרך האומדנא, וזאת אף כי לא קיימת הוראה בפקודת סימני מסחר בדבר פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, כפי שקיים בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים ובסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות. 
 
העיקרון המנחה את בית המשפט בבואו לפסוק את סכום הפיצוי הכספי לבעל הסימן הרשום שזכויתיו הופרו הוא העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו זכאי בעל הסימן לפיצוי בגין נזקים והפסדים שנגרמו לו בפועל, ככל שנגרמו, ולא בגין הפסדים פוטנציאליים שיכלו להיגרם לו. 
 
בספרו של עמיר פרידמן עמ' 966-967 מצוין כי:
"הכללים שעל פיהם נאמד הנזק שנגרם לבעל הסימן אינם מפורטים בפקודה. מטרת הפיצויים הנה להשיב את המצב לקדמותו, כך שמצבו של בעל הסימן יוחזר למצב בו היה נתון אלמלא בוצעה ההפרה. הוכחת הנזק הנה סוגיה עובדתית מסובכת ומסועפת, הנבחנת על יסוד החומר הראייתי, מהות ההפרה ונסיבות ההפרה , כפי שיוכחו בבית המשפט. 
במקרים המתאימים, עליהם נעמוד בהמשך, יהיה ראוי להעניש את המפר על מעשי הנוכלות מטעמו, תוך שימוש במונח "הרתעה" אולם לנוכח היקף ההפרות המדאיג במדינהת ישראל, דומה כי הגיעה העת שתחת שימוש במונח "הרתעה" ייעשה שימוש במונח השאוב מדיני הפטנטים, "פיצויים עונשיים". פיצוי זה מתווסף לנזק הריאלי שיוכח, ככל שיוכח, בהיותו עונש ראוי על התנהגות המפר עד הגעתו לבית המשפט ומרגע הגעתו לבית המשפט. לפיכך, ראוי שמפרים ישקלו היטב לפעול בהתאם לדיבר "מודה ועוזב ירוחם", אולם דיבר זה יסייע בידם רק בפעם הראשונה וראוי מאוד שתהיה גם הפעם האחרונה.". 
 
בענייננו פסק בית המשפט כי לצורך קביעת שיעור הפיצוי לקח בית המשפט בחשבון את אופיו המאבחן המובהק של סימן המסחר של התובעת, את עוצמת ההפרה של זכויות התובעת, לרבות בשימוש בסימן המפר על גבי מספר לא במוטל של אביזרי חשמל מפרים, את הנזק הכלכלי שנגרם לה בדמות הפסד ההכנסות ממכירות אביזרי החשמל ואת התנהלותם של הנתבעים, אשר לא בחלו בהעלאת טענות חסרות בסיס במסגרת ניהולו של ההליך, ואף לא חדלו ממעשי ההפרה גם לאחר שהוגשה התביעה נגדם והתנהל ההליך בבית המשפט. לקחתי גם בחשבון את כמות הסחורה שנראתה בסרטון הרכישה השני.
 
בנוסף, במסגרת השיקולים בקביעת סכום הפיצוי בהיבט ההרתעתי, נתן בית המשפט דעתו לעובדה כי במקרה הנדון עסקינן באביזרי חשמל, שהינם מוצרים אשר קיימת חשיבות קריטית לדאגה לבטיחות הציבור בשימוש בהם. נתתי דעתי לקיומו של התקינה של המוצר. זאת, בשילוב עדותו של מר ליטבק באשר לתביעות הנזיקיות המוגשות כנגד התובעת בשל מוצרים מפרים שאינם עומדים בתנאי התקינה הנדרשים לשם שמירה על בטיחות הציבור.
 
מנגד לקח בית המשפט בחשבון את גודלו של העסק של הנתבעים כפי שנראה מן הסרטונים שהוצגו בפני ואת העובדה כי עסקינן בהפרות על דרך של מכירה ולא על דרך של ייצור טובין מפרים. 
 
לעמדת בית המשפט, יש מקום לפסיקת פיצויים משמעותיים ומרתיעים יותר כאשר עסקינן במפרים על דרך של ייצור מוצרים מפרים. 
 
בית המשפט לקח כאמת מידה את הפסיקה הנוגעת לפיצוי הסטטוטורי של עד 100,000 ש"ח לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות ביחס לעוולה של גניבת עין, תוך יישום מתאים להפרה של סימני מסחר, ותוך התייחסות לכך כי יש לראות "הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת", בהתאם לקריטריון הקבוע בסעיף 13(ב) לחוק עוולות מסחריות.
 
בית המשפט נתן דעתו לכך שהתובעת לא הביאה ראיות באשר לנזק הריאלי שנגרם לה כתוצאה ממעשי ההפרה של הנתבעים וכי מהות הפיצוי הנקבע אין מטרתו להביא להתעשרותה של התובעת, אלא לגלם את הפיצוי היראלי לו היא זכאית במשולב עם פיצוי הרתעתי/עונשי מתאים. 
 
נפסק כי לא הובאה ראיה באשר למחירים שבהם נמכרים מוצריה המקוריים של התובעת ואף לא הובאה ראיה כלשהי באשר למרכיב הרווח של התובעת במכירת מוצריה. בנוסף, התובעת אף ויתרה על הסעד של מתן חשבונות תוך שהיא מתמקדת בפיצוי הכספי שלפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות. 
 
לפיכך, מצא בית המשפט לנכון לקבוע, לאחר שיקלול כל הפרמטרים שצויינו לעיל, פיצוי כספי לתובעת בסך של 40,000 ₪ להפרה, כאשר אני מתייחסת לכל אירוע של רכישה על ידי גורם מטעם התובעת (חוקר או מר מוופק) כמסכת נפרדת של מעשים. לפיכך, אני קובעת כי מדובר בשתי הפרות של סימני המסחר שבוצעו על ידי הנתבעים, כך שסכום הפיצוי הכולל בגין הרכיב של הפרת סימני המסחר נקבע לסך של 80,000 ₪.
 

פיצוי בשל הפרת מדגם

באשר לעקרונות לחישוב הפיצוי הכספי בשל הפרת המדגם: ההלכה בעניין זה נקבעה על ידי כבוד השופט סולברג בע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ נ' שטן (פורסם בנבו, 13.5.2013) (להלן -  פרשת דגלי אומות). 
 
בפרשת דגלי אומות הותוו לראשונה העקרונות לפיהם יחושב פיצוי המגיע לבעל מדגם שזכותו הופרה, נוכח העובדה כי בפקודת המדגמים אין כללים מנחים בסוגיה זו. כבוד השופט סולברג קבע כי ניתן לפסוק פיצוי בשל הפרת מדגם על בסיס אובדן הרווחים הפוטנציאליים של בעל המדגם, או פיצוי לפי הרווח בפועל שהפיק המפר ממעשי ההפרה. 
 
נקבעו ארבעה קריטריונים מצטברים לשם הוכחת קשר סיבתי בין מעשה ההפרה לבין אובדן הרווחים של בעל המדגם: הוכחת הביקוש בשוק למוצר המוגן במדגם; היעדרם של מוצרים תחליפיים בשוק הרלוונטי; יכולתו של בעל המדגם לספק את הביקוש וכן שיעור אובדן הרווח הפוטנציאלי לבעל המדגם. 
 
עם זאת, בפרשת דגלי אומות קבע כבוד השופט סולברג כי ניתן ליישם בדיני מדגמים את האפשרות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, הגם שלא קיימת הוראה מפורשת כזו בפקודת המדגמים. בפסיקה כאמור, יש לקחת בחשבון, בין היתר, את עוצמת ההפרות, מספרן, משך הזמן שנמשכו, מידת אשמתו של המפר וכן את אופיו וגודלו של העסק המפר. 
 
גם במקרה של הפרת מדגם, יש לבחון האם מדובר במסכת אחת של מעשים שיש לראותם כהפרה אחת או יותר, תוך שימת לב לכך כי המבחן הוא מבחן "הזכות שנפגעה" ולא לפי כמות העסקאות שנעשו. 
 
לכאורה, יש לקבוע אפוא כי מדובר בהפרה אחת ככל שמדובר בפגיעה בזכות מדגם אחת. יחד עם זאת, כבוד השופט סולברג בפרשת דגלי אומות קבע כי שיקולי מדיניות ראויה מובילים לקביעה כי כאשר ישנן הפרות שנבדלות זו מזו במועדים בהם בוצעה ההפרה ובכמות המוצרים המפרים, אפשר שייחשבו כהפרות נפרדות לצורך קביעת שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק. 
 
הושארה בצריך עיון על ידי כבוד השופט סולברג השאלה האם בעל מדגם רשום שזכותו הופרה – רשאי לבחור בפיצוי ללא הוכחת נזק גם אם יכול להוכיח את הנזק הממשי שנגרם לו. 
 
בענייננו, לאחר ששקלול כלל הפרמטרים האמורים, כפי שפורטו גם ביחס להפרת סימני המסחר, לקח בית המשפט בחשבון במקרה של הפרת המדגם את העובדה כי עסקינן בסוג מוצר אחד שמוגן במדגם (מסגרת לשקעים) ולכן נפסק כי התובעת זכאית לפיצוי כספי בסך של 20,000 ₪ להפרת מדגם, כאשר בית המשפט התייחס לכל אירוע של רכישה על ידי גורם מטעם התובעת (חוקר או מר מוופק) כמסכת נפרדת של מעשים. לפיכך, נפסק כי מדובר בשתי הפרות של זכויות התובעת במדגם, כך שסכום הפיצוי הכולל בגין הרכיב של הפרת המדגם נקבע לסך של 40,000 ₪.
 

עילת תביעה אישית בגין הפרת קניין רוחני 

הנתבע 2 טען כי יש לדחות את התביעה נגדו מאחר ולטענתו מדובר בתביעה נגד חברה, היא הנתבעת 1, ואין בסיס בדין להגשת התביעה נגדו באופן אישי, שכן בכך יש משום הרמת מסך שאינה אפשרית על פי הדין. 
 
בית המשפט דחה טענה זו. 
 
בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח' פ"ד מח(5), 661, בעמ' 664-670 התווה בית המשפט העליון את המסגרת של האחריות בנזיקין של אורגן או נושא משרה בחברה. בפסק דין זה נקבע כי יכולה לקום אחריות בנזיקין לאורגן של החברה, אם הוא ביצע בעצמו את העוולה בכובעו כאורגן של החברה:
"ראינו כי חברה עשויה להתחייב בנזיקין מכוח אחריות ישירה או מכוח אחריות שילוחית. האחריות הישירה צומחת כל אימת שאורגן החברה מבצע עוולה בנזיקין. מעשי האורגן מיוחסים לחברה. אם האורגן ביצע עוולה בכושרו כאורגן, משמע: החברה ביצעה עוולה. מעשי העובד אשר אינו אורגן אינם מיוחסים לחברה. עם זאת, אם מתקיימים תנאי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת אחריות שילוחית על החברה. הוא הדין אם שלוחה של החברה עוול, כקבוע בסעיף 14- שאז אחריותה של החברה היא שילוחית.....
אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעתים אורגן הוא בעל מניות. לעתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי".
 
ועוד נקבע ספציפית בעניין צוק אור בהתייחס לעוולות מתחום הקניין הרוחני, כי:
 
על-פי הכללים אשר הותוו למעלה, אם אורגן מסוים פועל לשם עריכת חיקויו של מוצר, ואותו חיקוי עלול להטעות צרכן סביר של אותו מוצר – הרי מוטלת עליו אחריות בגין גניבת עין. הדגשנו כי כללי האחריות הרגילים מוחלים על הסיטואציה. לכן, אם האורגן מורה לאדם לחקות את המוצר של אחר ואותו מוצר, שהוא פרי ההוראה, מטעה כהגדרתו בסעיף 59 לפקודה, הרי שחבות האורגן תקום מכוח סעיף .12 הוא הדין, למשל, אם האורגן ממנה שלוח ומייפה את כוחו לעשות את המעשה הנזיקי של גניבת העין (סעיף 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כללי האחריות הרגילים פירושם – הן כללי האחריות לגבי היסוד העובדתי של העוולה, והן כללי האחריות באשר ליסוד הנפשי של העוולה. לכן, אם עוולה מסוימת דורשת יסוד נפשי של מודעות לרכיבים העובדתיים של העוולה – אותו יסוד נפשי יידרש מהאורגן בטרם נבוא להטיל עליו אחריות. אם היסוד הנפשי הנדרש בעוולה הוא יסוד נפשי של רשלנות, אותה דרישה תחול על האורגן. הוא הדין אם העוולה היא עוולה של אחריות חמורה, היינו: עוולה אשר אין בה דרישה ליסוד נפשי לצורך צמיחת האחריות וכנגד גובה האחריות. טענות אלו, עשויות שתיטענה בפי האורגן כפי שהן נטענות בפי כל מזיק אחר. דין האורגן כדין כל אדם אחר.
 
אשר על כן, מקום בו מעדותו של הנתבע 2 עצמו עולה כי הוא הרוח החיה בנתבעת 1, הוא מקבל ההחלטות והוא זה הרוכש את המוצרים המפרים מגורמים שונים ומייחדם למכירה במסגרת העסק של הנתבעת 1, הרי שהוא חב באחריות נזיקית אישית כלפי התובעת. 
 

מילות מפתח:

Gewiss, אחריות אישית, אחריות אישית למנהלים, בית המשפט המחוזי בחיפה, גניבת עין, הגנת המדגם, הגנת העדר ידיעה ביחס להפרת מדגם רשום, הגנת מדגם, הגנת תום לב, הגנת תום לב בהפרת סימן מסחר, הגנת תום לב במדגם, הגנת תום לב בסימני מסחר, הטעיה ביחס לסימן מסחר, המבחן המשולש, הפרת מדגם, הפרת מדגם רשום, הפרת סימן מסחר, הפרת סימן מסחר בתום לב, הפרת סימן מסחר מוכר היטב, הפרת סימני המסחר, השופטת אורית וינשטיין, התערבות לא הוגנת, חשמל תמנע, כפל פיצוי, מבחן המראה והצליל, מבחן העין, מבחן יתר נסיבות העניין, מבחן סוג הסחורה, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות, מבחן שאר נסיבות העניין, מוחמד שואהנה, מניעת כפל פיצוי, סימן מסחר מוכר היטב, סעדים בגין הפרת מדגם, סעדים בגין הפרת סימן מסחר, עוולת גניבת עין, עילת תביעה אישית, עילת תביעה אישית בגין הפרת קניין רוחני, עשיית עושר במצב של הסדר ספציפי, עשיית עושר ולא במשפט במצב של הסדר ספציפי, פיצוי בשל הפרת מדגם, פיצוי בשל הפרת סימן מסחר, פיצוי ללא הוכחת נזק, פיצוי ללא הוכחת נזק בשל הפרת מדגם, פיצוי ללא הוכחת נזק בשל הפרת סימן מסחר, תום לב בהפרת מדגם, תום לב בסימני מסחר, תיאור כוזב

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור