משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

הפרת זכות מוסרית בכתבות ובצילומים ששולבו בקמפיין פוליטי

תא (שלום קריות) 13143-09-08 דוד פינצי נ' שביט יהודה ז"ל (פורסם בנבו)

13 באפריל, 2015,

יונתן דרורי

הפרת זכות מוסרית בכתבות ובצילומים ששולבו בקמפיין פוליטי
תביעה שהוגשה על ידי דוד פינצי כנגד שביט יהודה ז"ל ואברמוביץ שלמה. התביעה נדונה בבית משפט השלום בקריות, בפני השופטת פנינה לוקיץ'. ביום 16.3.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעילתה הפרת זכויות יוצרים וזכויות מוסריות אשר לטענת התובע בוצעו על ידי הנתבעים עת עשו שימוש ב- 29 כתבות ותמונות, כולם פרי יצירתו, וזאת מבלי שנתן הסכמתו לעצם השימוש ומבלי שהנתבעים נתנו לו קרדיט על דרך ציון שמו כיוצר. 
 
התובע עותר לחייב את הנתבעים לשלם לו בגין כל הפרה נטענת של זכות יוצרים וכל הפרה של זכות מוסרית סך 20,000 ₪ וכן פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות בסך 100,000 ₪ ובסה"כ  1,260,000 ₪ (אם כי סכום התביעה, לצרכי אגרה, הועמד על סך של 400,000 ₪).
 
התובע עבד כעורך ומפיק של עיתון שהופק ומומן מתקציב המועצה האזורית מטה אשר ואשר נקרא בשם "זה אשר". הנתבע 1 שימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה כראש המועצה. הנתבע 2, הוא בעליו של משרד תקשורת ושימש כיועץ למסע הבחירות של ראש המועצה, ובמסגרת זו חיבר והפיק שלושה גליונות תעמולה מטעם ראש המועצה. בגליונות התעמולה נעשה שימוש בחומרים של התובע.
 
לטענת התובע הנתבעים פרסמו 29 פרסומים שונים בהן נעשה שימשו ללא רשות ב"חומרים " שלו והכל ללא מתן קרדיט. לטענת הנתבעים התובע נתן רשותו לשימוש בחומרים והעביר אותם לידי הנתבעים לבקשתם.
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבע 2 התקבלה (בגין הפרת הזכות המוסרית ביצירות), נפסק כי הנתבע 2 ישלם לתובע פיצוי בסך של 36,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבע 2 יישא בהוצאות התובע בסך 3,000 ₪. 
התביעה כנגד נתבע 1 נדחתה ללא צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הבעלות ביצירות שנוצרו בידי עובד

סעיף 5 (1) לחוק זכויות יוצרים הישן קובע: 
"5 (1) בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה: בתנאי -
(א) שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות-היוצרים; 
וכן (ב) אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ"י חוזה שירות או שוליאות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון שלזכות-היוצרים, אלא שאם היתה היצירה מאמר או איזה חיבור אחר בעתון, במגזין או בכתב-עת כיוצא בזה, הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא דינה של היצירה כאילו שמורה למחבר הזכות למנוע את פרסום היצירה שלא כחלק מעתון, ממגזין ממכתב-עת כיוצא בזה."
 
מהוראה זו עולה כי הכלל הינו שמחבר יצירה הינו הבעלים הראשון בה, אלא באם התקיימו התנאים המנויים באחד מסעיפי המשנה לחוק, כאשר הנתבעים הפנו להתקיימות תנאי ס"ק ב' בהיות התובע, לטענתם, "עובד" של המועצה מכוח "חוזה שירות" בהיותו ספק שירותים שזכה במכרז המועצה להפקת העיתון.
 
עיון בפסיקה מעלה כי שאלת הגדרת "עובד" לצורך חוק זכויות יוצרים עפ"י הדיון הקודם לא נדונה בה בהרחבה, אולם באותם מקרים בהם היא נדונה נקט בית המשפט בגישה מצמצמת לעומת זו שנהוגה במסגרת בחינת דיני העבודה בבית הדין לעבודה, כאשר המבחן העיקרי שיושם הינו מבחן הפיקוח וההשתלבות השאוב מדיני העבודה. מקרים בהם הפסיקה נקטה במבחן מרחיב יותר היתה דווקא בתביעות של מעבידים כלפי מפרי זכויות ביצירות של עובדיהם, וזאת בכדי להכריע בשאלה האם יש לראות את אותו מעביד כבעל זכות התביעה בגין ההפרה.
 
במקרה זה לא סבר בית המשפט כי שהנתבעים הוכיחו התקיימות תנאים המביאים למסקנה כי יש לראות בתובע "עובד" של המועצה. בעלות המועצה בעיתון אין בה כדי לשלול את אפשרות קיום זכות היוצרים של התובע בחומרים שיצר. הנתבעים לא הביאו כל ראיות המעידות על רמת השליטה והפיקוח שהיתה למי מהמועצה על הפקת עיתון המועצה, או באיזו מידה היה התובע עצמאי בקבלת החלטות העריכה וההפקה. 
 
הנטל להוכיח כי יש לראות את התובע כ"עובד" המועצה לצורך חוק זכויות יוצרים, על אף שפורמלית, אין מחלוקת שהוא לא קיבל שכר עבודה אלא תשלום, כנגד הוצאת חשבונית, בעבור הפקת העיתון, מוטל במלואו על הנתבעים, ובית המשפט סבר כי הנתבעים לא עמדו בו.
 
אמנם נכון כי פסיקת בית הדין לעבודה הכירה, זה מכבר, באפשרות כי יתקיימו יחסי עובד-מעביד גם מקום בו לא מתקיימים התנאים "הקלאסיים" של יחסים אלו, כגון: הוצאת תלוש שכר וקיום פיקוח ושליטה מלאים על עבודת העובד. אולם מקום בו לא מתקיימת אותה מערכת יחסים "קלאסית" המעידה על קיום יחסי עובד-מעביד, הנטל על הטוען לקיומם של אלה מוטל על הטוען לה.
אמירה של התובע כי יצר את החומרים במסגרת "עבודתו" בעיתון, איננה מביעה את המסקנה כי באותה העת היה תחת שליטה, פיקוח או מרות של מי מהמועצה, ולא הובאו כל ראיות המצביעות על התקיימות "מבחן ההשתלבות" או כל מבחן מקבול אחר ביחס לתובע. המדובר, כאמור לעיל, בהתקשרות שנעשתה במכרז, כאשר ממכתב עולה מפורשות כי מדובר היה בהתקשרות לתקופה קצובה (זו הנדרשת להוצאת 10 גליונות בלבד), וכי תשלום לתובע בוצע רק בחודש בו הוצא עיתון כנגד הצגת חשבונית.
אמנם נכון כי במכתב זה נעשה שימוש במונחים היכולים להצביע על כך שהתובע "התקבל" כעורך העיתון וכי "הועסק" על ידי המועצה, אולם לא הוצג מסמך ההתקשרות בין הצדדים, ובתצהיר נירה, שהיא האדם הרלבנטי להבאת מידע זה, אין כל התיחסות לאופן שבו הגדירו הצדדים את מערכת היחסים בין התובע למועצה. אי הבאת ראיות רבלנטיות לענין זה, פועלת כנגד הנתבעים, בהיות הנטל מוטל עליהם בנסיבות הענין.
 
באם יטען כי  סיפת סעיף 5(1)(ב) מרמזת, לכאורה, על כך שבמקרה של עיתונאי שכתב כתבה בעיתון, עומדת לו זכות מוחלשת המוגדרת כ"זכות וטו" ביחס לפרסום של יצירתו שלא במסגרת אותו עיתון/כתב עת, ומכאן שיש לראותו ככלל כמי שאינו הבעלים של זכות היוצרים בחומרים שיצר במסגרת עבודתו בעיתון, הרי שאין בכך להואיל לנתבעים במקרה זה. שכן, תנאי להחלת סיפת הסעיף על התובע הינה כי הוכח שהוא נכלל ברישת הסעיף, דהיינו שהינו בגדר "עובד" לצורך דיני זכויות יוצרים. משנפסק כי הנתבעים לא הוכיחו תנאי ראשוני זה, אין מקום לפנות ולבחון את המשמעות שיש לתת לסעיף סעיף 5(1)(ב) בנסיבות המקרה.
 

זכויות יוצרים בתמונות: מי הצלם?

ביחס לכל התמונות טוען התובע כי הוא צילם אותן ולפיכך הינו בעל זכות היוצרים בהן. לטענת הנתבעים נטען בכלליות כי עיתון המועצה הכיל חומרים שהתקבלו ממקורות שונים ולא צולמו על ידי התובע.
עפ"י הוראת סעיף 6(א)(3) לחוק הישן (אשר ממשיך לחול בענין זהות המחבר של יצירת צילום לפי הוראת סעיף 78(ט) לחוק) קיימת חזקה בעובדה כי במידה ושם היוצר "מודפס או מסומן בצורה אחרת על היצירה בדרך הרגילה" חזקה היא שהוא יוצר היצירה, עד שלא הוכח אחרת. אך מאחר ובמקרה שלפנינו שמו של התובע אינו מופיע על איזה מהתמונות או לצידן, הרי שחזקה זו אינה יכולה לסייע בקביעה בשאלה מי הוא יוצר התמונות,  ולפיכך הנטל מוטל על התובע להוכיח עובדה זו.
 
נפסק כי לאור העדויות לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי מקור התמונות הנתבעות הינו בקבצים שהתובע הביא לשלמה. לכך יש לצרף את אמירתו של התובע כי הוא שימש, בין היתר, גם כצלם לצורך הפקת עיתון המועצה, וכי ברר ובחר בתביעתו להתיחס רק לתמונות שצולמו על ידו.
 
בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים, כבר אין משמעות לקיום התשליל כהוכחת בעלות בתמונה (כהוראת סעיף 21 לחוק הישן), וקיימות אינסוף דרכים בהן ניתן להשיג קבצים דיגיטליים של תמונות. מכאן, לכאורה כי אדם התובע זכות בתמונות (שאין על גביהן באופן כלשהו ציון שם היוצר)  צריך להוכיח, באמצעים מחשוביים שונים, כי קובץ המקור שבו נעשה שימוש, הינו קובץ שמקורו במצלמה שלו, ולא מקור אחר. בית המשפט סבר כי מדובר בנטל שקשה עד מאוד לעמוד בו (בעיקר בשל עלויות בלתי סבירות), ולפיכך, לעיתים, ניתן להסיק במכלול הנסיבות חיזוק לטענת התובע בדבר היותו יוצר התמונה.
נפסק כי הנסיבות במקרה זה, יכולות להצביע על הסתברות אפשרית זהה ביחס לשתי האפשרויות:
 
מצד אחד, צירוף העובדה כי התובע היה צלם עיתון המועצה, עם העובדה הברורה שהתמונות אכן התפרסמו בעיתון המועצה, יש בה לחזק עדותו כי מדובר בתמונות שאכן צולמו על ידו במהלך ולצורך הפקת העיתון.
מנגד, העובדה כי תמונות רבות שפורסמו בעיתון המועצה לא כללו ציון קרדיט למצלם, מונעת אפשרות אבחנה כלשהי בין תמונות שצולמו על ידי התובע לבין כאלו שהגיעו אליו ממקורות אחרים. הודאתו של התובע כי הופיעו בעיתון המועצה תמונות שלא צולמו על ידו מבלי שצויין זהות המצלם, מאיינת למעשה את האפשרות לראות בעובדת פרסום התמונות בעיתון המועצה כנסיבה המחזקת את עדות התובע.
 
למעשה, לאור עדותו של התובע ואישורו כי פרסם בעיתון המועצה תמונות של צלמים שונים, עולה כי קבצי התמונות שהחזיק ברשותו לא היו בהכרח רק קבצי תמונות שהוא צילם. מכאן עולה הקושי של התובע בהתיחסו לתמונות שבקבוצה השניה, שהן אלו שכלל לא פורסמו בעיתון המועצה.
 
אין בעצם העובדה שקבצי התמונות הועברו על ידי התובע לשלמה כדי להוכיח שהתמונה במקורה, צולמה על ידי התובע, והשימוש שלו במונח "תמונה מקורית" איננה יכולה לסייע לו, שכן כאמור, בקובץ דיגיטלי, בהעדר ראיה חיצונית תומכת, אין כל דרך לדעת מה הוא קובץ המקור ומה הוא קובץ מועתק, ובאותה המידה סביר להניח כי היו בידי התובע קבצים דיגיטליים של תמונות אחרות שפורסמו בעיתון המועצה, על אף שהוא לא צילם אותה.
 
על אף שבית המשפט התרשם מכנות עדותו של התובע, הרי שלנוכח היותה עדות יחידה של בעל דין בהקשר זה לא סבר בית המשפט כי יש מקום לבסס עליה ממצא באשר לקביעת זהות יוצר התמונות, וזאת בין היתר נוכח העובדה כי "מחדל" מצידו של התובע הוא שגרם לקושי הראייתי. החוק קובע חזקה לגבי זהות היוצר מקום בו קיים סימון על גבי היצירה. מכאן, שבאם היה התובע מסמן בדרך כלשהי את התמונות שפורסמו בעיתון המועצה (לכל הפחות) ניתן היה מתאיין הקושי הראייתי בפניו הוא ניצב כעת. בית המשפט פסק כי יש בהוראות החוק במקרה זה, מעבר ליצירת החזקה, משום "הנחייה" לבעל הזכות באשר לדרך הראויה להגן עליה.
 
כך למשל, לו היה התובע ממלא חובתו זו כלפי יוצרי התמונות האחרות שפורסמו בעיתון, ניתן היה מכלל ה"הן" להסיק את ה"לאו". דהיינו שכל תמונה שלא צויין לגביה זהות יוצרה, ניתן היה להסיק, כחזקה ראייתית, שהיא יצירה של התובע.
 
בהעדר סימון כלשהו לתמונות, ולנוכח העובדה כי שוכנע בית המשפט שברשות התובע אכן היו גם קבצי תמונות שאינן פרי יצירתו, ולנוכח העובדה כי מדובר בתמונות שצולמו ב"מרחב" הציבורי" (כך שיכול להיות שנכח באותם אירועים צלם אחר/נוסף) לא מצא בית המשפט שניתן להסתפק בעדותו בלבד על מנת לקבוע את זכותו בתמונות.
 
במציאות הקיימת היום יש אינסוף אפשרויות ליצירת תמונות בהיקפים עצומים, ותמונות רבות מגיעות למקומות שניתן להגדירם כ"מרחב הציבורי" (אתרי אינטרנט וכד'). מכאן שכאשר מדברים אנו על קבצים דיגיטליים (שיכולים להגיע לידיהם של רבים בדרכים שונות), לא ניתן להסתפק בעדות יחידה של בעל דין על מנת לקבוע כי אותו אדם שברשותו קובץ דיגיטלי של התמונה, הוא אכן יוצרה.
 
מהאמור עד כה עולה כי בהעדר הוכחה כי התובע הוא יוצר התמונות הרי שדין תביעתו בנוגע  להפרות הנטענות ביחס לתמונות להידחות.
 

זכויות יוצרים בכתבות: מי הכתב?

לטענת התובע הכתבות הינן יצירות שנוצרו על ידו וכי על אף שלא לצד כל אחת מהן מופיע שמו כמחברן. כנגדו טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח שהוא כתב את הכתבות. מכאן מבקשים הנתבעים להסיק את המסקנה המתבקשת, לטעמם, לפיה כתבות אשר בתחתיתן מופיע שמו של  התובע הן כתבות שהוא כתב, בעוד שכתבות נעדרות קרדיט הן כתבות שלא התובע כתב ועל כן הוא אינו יכול לטעון כי מדובר ביצירות שלו.
 
נפסק כי בעניין זה בעדותו היחידה של התובע בכדי לעמוד בנטל המוטל עליו, והנתבעים לא הצביעו על קיומו של מקור אפשרי אחר לאותן כתבות בהעדר ראיה לכך שהיה כתב אחר שעסק בכתיבה ועריכה של העיתון, או ראיה לכך שהכתבות, כפי שהופיעו בעיתון מועתקות מחומר גלם שהועבר לתובע ע"י המועצה. משכך לא נותר ספק כי כל הכתבות אכן נוצרו ע"י התובע.
 

האם הכתבות הינן בגדר "יצירה מוגנת"?

טענתם הנוספת של הנתבעים הינה כי הכתבות אינן בגדר "יצירה מוגנת" משני טעמים: האחד  שאין בהן את אותה "יצירתיות" הנדרשת על מנת להכניסן בגדר החוק, והשני מאחר ואין הן אלא ציטטות שהובאו מפיהם של גורמים שונים, בינהם ראש המועצה, או נתונים פיזיים ועובדתיים באשר לפרוייקטים בתחום המועצה, ואין בהם כל ייחודיות או ביטוי אישי. 
 
נפסק כי החוק מכיר בכתבה עיתונאית כ"יצירה ספרותית" שהיא "יצירה המבוטאת בכתב", בלי להתחשב ברמתה של הכתיבה, בסגנונה או מטרתה, ואין היא חייבת להיות בעל אופי אומנותי או בעלת איכות ספרותית, כאשר ההגדרה הקיימת בחוק רק מונה דוגמאות פרטניות שאינה בגדר רשימה סגורה.
 
סעיף 4(א) לחוק קובע כי זכות יוצרים תהא ב"יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית....המקובעת בצורה כלשהי".
 
סעיף 5 לחוק, בדומה לסעיף 7ב לפקודה, מסייג את היקף הזכות בקובעו כי לא תחול זכות יוצרים על: (1) רעיון, (2) תהליך ושיטת ביצוע, (3) מוצג מתמטי, (4) עובדה או נתון, ו(5) חדשות היום, אולם כן תחול זכות יוצרים על "דרך ביטויים" של אלו.
 
טענת הנתבעים הינה למעשה כי הכתבות הינן בגדר הצגת נתונים או עובדות בלבד, או בגדר "חדשות היום" ולפיכך אין לתובע זכות יוצרים בהם. מסכימה אני כי אכן התובע מבלבל מעט בין היוצרות, אולם בניגוד לעמדת הנתבעים, חרף "בלבול" מושגים מסויים אצל התובע, סבר בית המשפט כי יש לתובע זכות יוצרים מוגנת ב"דרך הביטוי" כפי שהיא מופיעה בכתבות.
 
במרבית הכתבות העיתונאית, להבדיל ממאמרי פובליציסטיקה, הכתבה מביאה לקורא נתונים ועובדות שנאספו על ידי הכתב והוא ערך אותם בצורה ובנוסח הייחודיים שהוא בחר בהם. נכון כי אין לכתב זכות יוצרים ביחס לאותם נתונים או עובדות אפילו באם הוא טרח רבות לאסוף אותם, אולם יש, גם יש לו זכות יוצרים לגבי הדרך בה הם מוצגים והאופן שבו הם הובאו בכתבה.
 
כפי שנדרש בחוק, והדבר גם נדרש עפ"י הדין הקודם שהיה תקף בזמן הארועים נשוא התביעה, על מנת שיצירה ספרותית תזכה להגנה, עליה לעמוד בדרישת "המקוריות", שאינה דרישה מחמירה, שכן היא מתמלאת כאשר הושקעו ביצירה כמות מינימלית של זמן, מאמץ או כשרון, ובלבד שהיא מקורית של היוצר ולא הועתקה ממקור אחר.
 
משנפסק כי התובע הוא שכתב את הכתבות, ובהעדר טענה כי הן הועתקו ממקור אחר, אין ספק כי הכתבות הינן "מקוריות" במובן הנדרש עפ"י החוק, ולפיכך הינן זכאיות להגנת החוק. 
 

הפרת זכות יוצרים 

טענת הנתבעים הינה כי אין בפרסומים המפרים משום הפרה של זכויות היוצרים שכן לא קיימת זהות בין הכתבות לבין הפרסומים המפרים. 
 
בסעיף 26 לע"א 10242/08 מוצפי נ' קבלי [פורסם בנבו] (10.10.2012), חזר כב' השופט עמית על ההלכה שנקבעה בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד (1) 825 (1970), ומנה את התנאים הנדרשים על מנת להוכיח את הפרת זכות יוצרים בדרך של העתקה, כדלקמן:
 
"בפרשת אלמגור (עמ' 830) עמד השופט י' כהן על התנאים הנדרשים להוכחת  הפרת זכות יוצרים ועל אבחנות רלוונטיות נוספות, כדלהלן:
(-) יש להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כאשר לא הכמות היא הקובעת, אלא האיכות. 
(-) ניתן להסיק העתקה כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין היצירות הוא במידה כזו אשר לא סביר להניח כי הוא יד המקרה. 
(-) יש חשיבות להצטברות נקודות דמיון. ככל שהן רבות יותר, גובר החשש כי מדובר בהעתקה. 
(-) השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק על מנת לקבוע כי מדובר בהעתקה של חלק ממשי ומהותי היא שאלה של עובדה ושל דרגה. תשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי התרשמות של השופט מהיצירות בכללותן. 
הלכת אלמגור ביססה את מעמדה כהלכה נוהגת, לא נס ליחה, והיא עומדת בתוקפה עד עצם היום הזה... ".
 
פסיקה זו גיבשה למעשה כלל ראייתי של הסתברות (חזקה שבעובדה), לפיה אם היתה לנתבעים גישה ליצירה של התובע ואם יש דמיון בין היצירות שאין להסבירו אלא כהעתקה, עובר הנטל לנתבעים להוכיח שלא העתיקו.
 
נפסק כי אין ספק שלנתבעים היתה גישה ליצירה של התובע ועצם העובדה כי שלמה פנה לתובע לקבלת חומרים שונים מעידה על כך שהיתה לו גישה לעיתון המוצעה, שכן משם, ככל הנראה, הוא למד על קיום חומרים ברשות התובע. לפיכך יש להידרש רק לשאלה האם קיים דמיון בין היצירות שאין להסבירו אלא כהעתקה.
 
בפתח הדיון בסוגיה זו אומר כי אין בפנינו מקרה בו נעשתה העתקה מילה במילה של הכתבות, אלא ניתן לאפיין שתי צורות עיקריות של שימוש נחזה בהן:
צורה ראשונה – הינה שימוש בפראזות וביטויים מתוך כתבה שהופיעה בעיתון המועצה, בתוך הפרסום המפר, אך תוך שינוי של אופן עריכת הכתוב או גזירה של חלקים מתוכו.
צורה שניה של שימוש בכתבות מעיתון המועצה, הינה בדרך של הוצאת ציטוטים מתוך הכתבות של דוברים שונים. לעיתים הדבר נעשה תוך העתקת ציטוט כפי שהוא מופיע בכתבת המקור, ולעיתים על אף שבכתבה אין הדברים מופיעים כציטוט, הרי שבגליון התעמולה נעשה מהם ציטוט.
 
ניתן להיווכח באופן ברור כי נתונים מסויימים, כמו גם אופן ניסוחם במקרים מסויימים, נלקח מתוך כתבת התובע. 
מבין ההפרות הנטענות נפסק כי הפרות 5-7, 8, 22-23, 27 הינן אכן דומות במידה המקימה חזקה שבעובדה כי הן אכן בגדר העתקה מהכתבה שהופיעה בעיתון.
 
מבין ההפרות הנטענות נפסק כי הפרות 2, 3, 4, 12, 13, 16, 17, 18 נעשו בדרך דומה, וכי הדמיון בין האמור בכתבה לבין הציטוט מפי ה"דובר" לכאורה בכל אחד מהציטוטים המופיעים בפרסום המפר, הינו כזה המקים חזקה שבעובדה כי נעשתה כאן פעולת העתקה.
 
לעומת 15 ההפרות שנמנו לעיל ביחס לשתי צורות של שימוש שנעשה בכתבות, קיימות מספר הפרות נטענות נוספות, עליהן הטילו הנתבעים את יהבם, שבהן הדמיון בין הכתובים איננו מביא למסקנה כי אכן מדובר בהעתקה.
משנפסק זאת, מועבר הנטל לכתפי הנתבעים, להוכיח כי מקור הפרסומים בגליונות התעמולה איננו בכתבות בעיתון המועצה, ובנטל הזה לא עמדו הנתבעים.
 
נפסק כי התובע הוכיח  15 הפרות של זכויות היוצרים שלו בכתבות לאור הדמיון בין הכתבות לבין הפרסום המפר, והנתבעים לא הוכיחו כי מקור הפרסומים המפרים הינו אחר מאשר הכתבות בעיתון המועצה.
 

מתן רשות ע"י התובע לשימוש ב"יצירות"

טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים, הינה האם נתן התובע לנתבעים הרשאה לשימוש ביצירות שלו, ובאם כן – מה היה היקף אותה הרשאה.
אין בפי הנתבעים טענה כי התובע העביר אליהם את זכות היוצרים באותן יצירות בהן נעשה שימוש (העברה שקיימת לגביה דרישת "כתב"), אלא שניתנה רשות לשימוש ביצירות לצורך הפקת גליונות התעמולה, וכי רשות זו אינה מותנית בקיום הסכם בכתב ואינה נדרשת להיות מפורשת, אלא ניתן ללמוד עליה מהתנהגות התובע.
הנתבעים נסמכים, בין היתר, על ההלכה שנקבעה בע"א 414/84 רחל ברים נ' מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ, פ"ד לט (3), 109 (1985):  "רישיון שנותן בעל זכות יוצרים אינו טעון צורה פורמאלית כלשהי ויכול שיינתן בדרך של התנהגות..... אין להעלות על הדעת, שהמערערת לא  ידעה על פרסום הרצאתה כמאמר בכתב העת של המוסד בו היא עובדת  ושלא קראה אותו ואולי אף העירה הערותיה בשלבים שלפני פרסומו.....המסקנה הבלתי נמנעת מהתנהגותה זו היא מבחינה עובדתית ומשפטית כאחת, שהסכימה לרשות השימוש שניתנה בכתב העת". 
 

מתן הרשאה בהעדר מחאה

על אף שנכון לומר כי לא בכל מקרה "שתיקה" של בעל הזכות תבסס קיומה של הסכמה לשימוש שנעשה, הרי שבמקרה זה שתיקת התובע, או יותר נכון, העדר מחאה, באה במקביל ל"מעורבות אקטיבית" בשלב הפקת הפרסום המפר. עפ"י טענת הנתבעים, מתן החומרים לשלמה בשלב ראשון, ומעורבות בעת עריכת גליונות התעמולה 2, 3 בעת הביקור בסטודיו, תוך ידיעה ברורה לשם מה נדרשים החומרים ממנו יש לראות בהם ביטוי להסכמת התובע כמי שניתן הסכמתו לשימוש שנעשה ביצירותיו.
 
נפסק כי באשר לשימוש בתמונות בגליונות 2 ו-3, אין כל קושי להסיק את הסכמת התובע לשימוש בהן, וזאת בשל מסירת קבצי התמונות, ללא כל מחאה, לאחר שהתובע ידע באופן מפורש מה הוא השימוש שבכוונת שלמה לעשות בהם. ולכך מתווספת התנהגותו בעת הביקור בסטודיו, אשר לגביה אני מעדיפה את העדויות מטעם הנתבעים באשר למידה מסוימת של מעורבות מצידו, ובוודאי של מודעות, לפעולת עיצוב והפקת גליונות 2 ו-3 במהלך אותו הביקור.
 
אלא שביחס לכתבות המסקנה פחות החלטית. אמנם נעה עושה בתצהירה שימוש במונח "חומרים" שהביא התובע, אולם מנגד עומדת עדותו של התובע, אשר חזר והדגיש כי בשום שלב לא הועברו על ידו חומרים כתובים אלא תמונות בלבד. דבר זה עולה בקנה אחד עם תיאורה של נועה את הביקור בסטודיו והבאת הקבצים על ידו, שכן ברור כי מאחר ובכתבות אין מדובר בהעתקה "אחד לאחד" אלא בפעולת עריכה, הרי שבאותו מעמד לא "הועתקו" קבצים כתובים, אלא תמונות בלבד.
 
נפסק כי על אף שלא חלף זמן רב ממועד עשיית השימוש בחומרים של התובע, ועד להעלאת מחאתו על כך לראשונה, יש במכלול נסיבות אלו כדי ללמד על הרשאה של התובע לעשיית השימוש בחומרים השונים בגליונות התעמולה.
 
בית המשפט סבר כי אקט המסירה של החומרים (גם אם מדובר בקבצי התמונות בעיקר) במהלך  הפקת גליונות 2 ו-3, מתוך ידיעה ברורה בעבור מה החומרים נדרשים, וללא הבעת מחאה כשלהי, מעידה על הסכמה של התובע לשימוש. 
 
אמנם לא מתקיימים כאן תנאים לקביעת שיהוי ניכר בהעמדת דרישה בגין השימוש בחומרים, אולם עצם העובדה כי התובע היה מודע ב"זמן אמת" לשימוש בחומרים, וכי הגליונות מיועדים להוצאה בתקופת הבחירות, דהיינו במהלך אותו החודש, והוא לא הביע כל מחאה אז, אפילו לא ביחס לשימוש שנעשה בחומרים השונים לצורך הפקת גליון מס' 1, שתוכנו כבר היה ידוע לו באותה העת, היא זו המלמדת על הסכמה. אני סבורה כי ככל שלא היתה הסכמה מצידו והוא בחר לשתוק ו"לשתף פעולה" (גם אם באי רצון, אשר אותו לא טרח להפגין במילים...), ואת טענותיו להעלות רק לאחר שהופסקה העסקתו כמפיק עיתון המועצה (לא לפני שהוציא גליון נוסף של העיתון עליו קיבל תשלום), הרי שמדובר בהתנהלות חסרת תום לב באופן מובהק. 
 
מכאן שדין תביעת התובע ביחס להפרת זכויות יוצרים דינה להידחות בשל מתן הרשאה מצד התובע לשימוש שנעשה ביצירותיו. אלא שבזאת לא מסתיים דיוננו, שכן מעבר לפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים, נתבע פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית.
 

הפרת הזכות המוסרית ביצירות

מאחר והפרת הזכות המוסרית הנטענת נעשתה לפני שהחוק נכנס לתחולתו אזי יש לפנות לדין הקודם והוראותיו ואין להחיל על זכותו של התובע את הוראות סעיף 46 לחוק, אלא את הוראת סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים הקובעת:
"(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. 
 (2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה."
 
הזכות המוסרית כוללת בחובה הן את הזכות להורות (או הזכות לייחוס) (ס' 4א(1)) והן את הזכות לשלמות (ס' 4א(2)).
 
יצויין בהקשר זה כי החוק משנת 2007 חולל כמה שינויים בסוגיית הזכות המוסרית, כאשר המרכזי בהם בהקשר לענייננו הינו השוני בהגדרת היקף זכות הייחוס. בעוד שבדין שקדם לחקיקת החוק הדרישה היתה כי הייחוס יהא בהיקף ובמידה "מקובלים" הרי שבחוק התקבל נוסח אחר המפנה למבחן של סבירות (במידה ובהיקף ה"ראויים") וזאת על מנת להכניס אמות מידה אובייקטיביות וערכיות בדומה לחקיקה הקיימת במדינות אחרות.
 

ויתור על זכות הייחוס (זכות ההורות)

נפסק כי הסקת ויתור על זכות הייחוס מהתנהגות הינה קשה יותר מאשר הסקתה ביחס להפרת זכות היוצרים, שכן להבדיל מהרשאה לעשיית השימוש בחומרים, דהיינו הרשאה לפעולה פוזיטיבית, הרי שהסכמה לכאורית לאי ציון השם הינה הסכמה לפעולה פאסיבית. מכאן גם שאין מקום לזקוף לחובתו של התובע את אי העלאת הדרישה לפרסום השם בגליון 1 מ"הסכמתו" לשימוש בחומרים, שכן במועד שבו ניתנה (על דרך התנהגות) הסכמה זו, גליון 1 כבר היה מעשה עשוי ולפיכך לא ניתן היה עוד לדרוש את ציון השם ביחס לפרסומים המפרים שכבר נעשו בו.
 

זכות הייחוס: אי ציון שם המחבר בכתבות המקוריות

האם אי ציון שם המחבר בכתבות המקוריות שולל את זכות הייחוס של התובע?
זכות הייחוס של המחבר נבחנת על פי ההיקף והמידה המקובלים. אלה לא נקבעו בפקודה, אולם הפסיקה בחנה כל מקרה על נסיבותיו. 
 
אין מחלוקת כי לא בכל מקרה קמה החובה לציין את השם. יש מקרים רבים שבהם ציון השם אינו הכרחי אף על פי שנעשתה פעולה ביצירה. כך למשל. בדרך כלל אין מציינים את שם יוצרי השיר המושמע בבית קפה. שמות היוצרים אינם מופיעים על מודעת פרסומת בעיתון, וכך גם לגבי הזמנה לחתונה.
 
בת.א. (מחוזי י-ם) 6157/04 דבש נ' אדלר חומסקי & ורשבסקי [פורסם בנבו] (7.11.06) (להלן: "ענין דבש") קבע כב' השופט שפירא (כתוארו אז) כי מאחר ושם היוצר לא הופיע כלל על הגרסה ה"מקורית" של היצירה (שכן שם התובע/היוצר הקפיד ששמו לא יפורסם וזאת מטעמי צניעות הנובעים מאמונה דתית) אזי לא יוכל להשמע בטענה על הפרת הזכות המוסרית.
 
אלא שבדברים אלו התיחס השופט שפירא לתובע שהיה "יוצר סמוי" מתוך בחירתו הוא, אולם אין דברים אלו רלבנטיים לענייננו שכן כפי שהוכח התובע לעיתים נתן קרדיט לעצמו ביחס לחלק מהכתבות, דבר המעיד על כך שהוא לא ביקש להישאר כ"יוצר סמוי". 
 
יתירה מכך, במקרה זה אין ולא יכול להיות כל ספק כי הנתבעים ידעו היטב שהתובע הוא ה"עומד מאחורי" הכתבות בעיתון המועצה, וגם באם לשלמה לא היתה ידיעה זו בעת שנבחר לנהל את הקמפיין, ברור מעדי הנתבעים שהדבר התברר לו מנציגי המועצה אשר הפנו אותו לתובע על מנת לקבל את החומרים. אין המדובר כאן בהעתקה שנעשתה ממקור שיוצרו אינו ידוע, וככל ששלמה בחר לעשות שימוש בכתבות מבלי לפנות ולקבל הסכמה מפורשת כי שימוש כזה יעשה אף ללא ציון שם היוצר בדרך כלשהי, אין הוא יכול להסביר זאת באי ציון שם התובע ב"יצירה" המקורית. 
 

זכות הייחוס: ההבדל בין ראוי ומקובל

אם כן נותר לדון בשאלה האם לאור אופיו של גליון התעמולה כמוצר פרסומי/תעמולתי יש מקום לקבוע כי "מקובל" לציין את שם היוצר?
נפסק כי אין מקום להשוות בין המקובל בעיתון חדשותי או כזה המתיימר להיות חדשותי, לבין גליון תעמולה המסתווה להיות עיתון, כשם שגם אין להשוות בין המקובל ביחס למוצר פרסומי במובהק לבין המקובל בגליון תעמולה ש"הסתווה" לעיתון.
 
הנטל להוכיח מה הוא ההיקף והמידה ה"מקובלים" לציון שם המחבר בסוג כזה של פרסום מוטל על התובע.
 
התובע לא הביא כל ראיה באשר ל"מקובל" בתחום זה של מוצרי פרסום/תעמולה. התובע ביקש להתיחס לגליונות התעמולה כ"עיתון" ומכאן הסיק את המסקנה כי קיימת חובה לציין את שם המחבר.
ממעט הראיות שהובאו בענין זה (עדותו של שלמה בלבד למעשה), וכן מידיעה שיפוטית באשר למקובל בתחום תעמולת הבחירות (שאנו מצויים בעיצומה בימים אלו) עולה כי מדובר בתחום בו לא נהוג לציין את שם המחבר גם כאשר נעשה שימוש ביצירות שונות. אמנם יתכן ודבר זה נובע גם מזהירות שנוקטים התעמולנים לפיה לא נעשה שימוש בחומרים בהם יש זכויות יוצרים ו/או מוודאים קבלת הסכמה מפורשת לשימוש ללא ציון שם המחבר (דבר שכאמור לא נעשה כאן), אולם על פני הדברים, כפי שהם נחזים בפרסומים, נראה כי לא מקובל לציין בהם את שם המחבר.
 
נפסק כי אילו היה מוחל על הענין את הוראות החוק החדש, בית המשפט היה מוצא שאי ציון שם התובע כמי שחיבר את הכתבות המקוריות (יתכן שלא לצד כל כתבה וכתבה אלא תוך מתן קרדיט כללי למקור) איננו סביר בנסיבות הענין, בעיקר נוכח היקף השימוש בכתבות ואופן השימוש תוך העתקה על דרך שינוי, אולם בהעדר הוכחת ה"מקובל" בענף המתאים, אין מקום לקבוע כי הופרה הזכות המוסרית במובן של זכות הייחוס.
 

הזכות לשלמות

למרות כל האמור לעיל לא סבר בית המשפט כי זכותו המוסרית של התובע בכתבות הופרה ע"י הפרסומים המפרים וזאת דווקא בשל התקיימות התנאים שנקבעו בסעיף 4א(2) לפקודה, דהיינו בשל פגיעה ב"זכות לשלמות היצירה".
 
לא נמצא כי יש בעצם ההעתקה על דרך של שינוי פגיעה בשלמות היצירה, שכן בבחינת ההפרות, אלו נעשו תוך שימוש בביטויים ופראזות שבכתבות התובע, ואין בשינוי סדר הדברים או הפיכתם לצורת ביטוי שונה (כמו בהפרות על דרך יצירת "ציטוטים" מתוך הכתבות) בכדי להוות סילוף של יצירת התובע, גם באם זו נראית אחרת בפרסום המפר.
 
אולם יש בעצם השימוש בכתבות התובע, שנכתבו ככתבות עיתונאיות (גם באם הן חלק מעיתון תדמיתי שהופק לבקשת המועצה), במסגרת תעמולת בחירות משום "פעולה אחרת שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה."
 
מפסיקת בתי המשפט עולה כי פרסום יצירה ב"במה נחותה" עלול להוות פגיעה בזכות המוסרית, כי שימוש בקריקטורה שיצרה עיתונאית לצורך תעמולת בחירות פוגע בזכות לשלמות.
 
שאלת הפגיעה כתוצאה מאותה פעולה איננה נבחנת במשקפיו של התובע והאם שימוש זה מקובל עליו אם לא, אלא בבחינה אוביקטיבית האם פעולה זו "עלולה" לפגוע בשמו או בכבודו של המחבר. מבחן זה מכניס מרכיב אוביקטיבי לבחינת השאלה באם הפעולה "הפחיתה" את ערך היצירה. באופן דומה נפסק בת.א. (שלום ת"א) מנוסי נ' יוסף [פורסם בנבו] (8.7.97) כי שימוש ביצירה שפורסמה בעיתון ופרסומו במקומון העוסק בפוליטיקה מקומית, יש בה משום פגיעה פוגענית.
 
על כן נפסק כי היתה הפרה של הזכות המוסרית של התובע בכתבות לגביהן הוכחה העתקה, דהיינו ב-15 מתוך ההפרות בכתבות, וזאת לאור הפגיעה בזכות לשלמות.
 

אחריות הנתבעים

משהודה שלמה כי הוא מי שעסק בהפקת גליונות התעמולה, לא יכולה להיות מחלוקת כי שלמה אחראי כלפי התובע בשל הפרות אלו.
הראיות שהובאו ביחס למידת המעורבות של ראש המועצה בעריכת והפקת גליונות התעמולה אינן תומכות בטענת התובע כי הלה היה מעורב בתכנים, באופן עריכתם או בבחירת החומרים שישולבו בהן. 
מכאן שאין מקום להקים אחריות ישירה של ראש המועצה להפרת הזכות המוסרית של התובע.
 
אין ספק שראש המועצה הוא שהזמין את קמפיין הבחירות והוא זה שבחר בשלמה שישמש כיועץ למטה הבחירות שלו. לא נמצא כי יש לראות בשלמה "שלוח" של ראש המועצה להפקת גליונות התעמולה, אלא יש לראותו כקבלן עצמאי, ממנו הוזמנו "שירותי ייעוץ" לקמפיין הבחירות, הכוללים את הפקת גליונות התעמולה.
 
אחריות המזמין נבחנת בהתאם להוראת סעיף 15 לפקודת הנזיקין, וניתן לחייב את המזמין בפעולות הקבלן העצמאי מקום בו "הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק" (סעיף 15(3)), אשרור שיכול להיעשות גם בשתיקה. אלא שכל עוד לא הוכחה ידיעה של ראש המועצה באשר למקור הכתבות וקיום זכויות בהן לתובע, בודאי שלא ניתן לומר כי אישרר בשתיקה את הפרת זכויות התובע בהן (ראה בדומה סעיף 84 לפסק הדין בענין דבש).
 

מספר ההפרות

נפסק כי במקרה זה יש לראות בכל אחד מגליונות התעמולה משום הפרה אחת של הזכות המוסרית של התובע בכתבות. הפגיעה בזכות המוסרית מקורה ב"הנמכת הבמה" שבה נעשה שימוש ביצירות של התובע, ולפיכך עיקר ההפרה נובעת מעצם הפרסום במסגרת גליונות התעמולה ולא מכמות הפרסומים או מכמות הכתבות המקוריות אשר חלקים מהם הועתקו. 
 

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, קיום נזק כתוצאה מהפרסומים המפרים ולפיכך הוא מבקש  את פסיקת הפיצוי ללא הוכחת נזק וזאת בסך של 20,000 ₪ לכל הפרה של הזכות המוסרית.
הוראת סעיף 4א(5) לפקודה, שהיא החלה על ענייננו, הכירה בזכות לפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית אף ללא הוכחת נזק ממון, וזאת ב"סכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה". בכך, להבדיל מסעיף 3א לפקודה אשר קבע רף מינימלי (10,000 ₪) ומקסימלי (20,000 ₪) לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכות יוצרים, הותיר המחוקק עפ"י הדין הקודם, את ההכרעה באשר לגובה הפיצוי הראוי בגין הפרת הזכות המוסרית בידי בית המשפט.
 
את הפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית יש לפסוק בזהירות התואמת את סיווג הזכות כזכות אישית-אישיותית ולא כזכות רכושית. בהקשר זה האפשרות להיעזר כמקור השראה באופן פסיקת הפיצוי בתביעות לפי חוק איסור לשון הרע אכן נראה ראוי, שכן מדובר בתחומים בהם הפגיעה היא במרכיב אישיותי של התובע ולא בקניינו או רכושו, ומדובר בתחומים מורכבים שהנסיון להעריך את מידת הפגיעה בהם ומשמעותה הינו מסובך.
 
השיקולים באשר לגובה הפיצוי הראוי הותוו בפסיקה שקדמה לחוק מ-2007 והם משקפים את ""שתי מגמות היסוד שבדיני זכות יוצרים: האחת - פיצוי של בעל הזכות; השנייה - הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים..." ואת השיקולים הבאים: "עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר וכיוצא בזה" (ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון ניניו, פ"ד נא(5) 254, 272 (1992)).
 
השיקולים באשר לגובה הפיצוי פועלים, כמו תמיד, לכיוונים מנוגדים:
*  מצד אחד מדובר במספר לא קטן של הפרות, אך זאת במהלך תקופה קצרה, כאשר ההפרות הפסיקו בשל תום הפצת הגליונות ולא בשל הבעת התנגדות של התובע. 
*  מצד אחד היצירות עצמן אינן מסוג היצירות בהן קיימת זיקה אישית חזקה ליצירה שכן המדובר בכתבות עיתונאיות המביאות מידע חדשותי מקומי שאין לתובע בהם הבעת דעה או עמדה, וזכותו הנפגעת הינה למעשה זכות "העריכה", אך מנגד, המדובר בסדרת הפרות שיש בהן משום פגיעה בזכות המוסרית בדרך של "הפחתת ערך" היצירה.
*  הפחתת ערך היצירה אינו כה דרמטי שכן גם עיתון המועצה איננו עיתון חדשותי מובהק, אלא הוא יותר עיתון תדמיתי שמטרתו לקדם ולפאר את מעשי המועצה (אך לא את מעשי ראש המועצה! ובטח שלא לצורך בחירות).
*  אין מדובר בהפרה שנעשתה במסגרת הפקת רווח חומרי לנתבעים (אם כי טובת הנאה כאמור בוודאי הופקה).
*  לא ניתן להתעלם מתרומה מסוימת של התובע לקיום ההפרות וזאת במעורבתו מבלי להעלות דרישה כלשהי באשר לשימוש בחומרים.
 
לנוכח שיקולים אלו, ובהתחשב במכלול נסיבות הענין, סבר בית המשפט כי פיצוי בסך של 12,000 ₪ ביחס לכל הפרה, דהיינו ביחס לכל אחד מהגליונות שהוצאו, ובסך הכל 36,000 ₪ משקף את הפיצוי הראוי במקרה זה.
 
באת המשפט פסק באופן חלופי כי במידה וטעה במסקנתו ביחס להגדרת "הפרה" לצורך פסיקת הפיצוי, הרי שאם היה נדרש לפיצוי בגין כל הפרה והפרה במובן של פרסום מפר (15 במספר) היה פוסק סכום לא גבוה של 3,000 ש"ח בגין כל הפרה, כך שסכום הפיצויים, גם לפי חישוב זה לא היה עולה משמעותית על הסכום שנפסק לעיל.
 

מילות מפתח:

הפרת זכות מוסרית, זכות מוסרית, הפרת זכות מוסרית בצילומים, הפרת זכות מוסרית בתמונה, הפרת זכות מוסרית בכתבה, דוד פינצי, שביט יהודה, אברמוביץ שלמה, בית משפט השלום בקריות, השופטת פנינה לוקיץ', הפרת זכויות יוצרים, הפרת זכויות יוצרים בצילום, הפרת זכויות יוצרים בכתבות, הפרת זכויות יוצרים בתמונות, הפרת זכויות יוצרים בצילומים, הבעלות ביצירות שנוצרו בידי עובד, הבעלות ביצירות, הבעלות בזכות יוצרים, בעלות בזכויות יוצרים, בעלות בזכות יוצרים, בעלות בצילומים, הבעלות בזכויות היוצרים, הבעלות בצילום שנוצר על ידי עובד, יצירה שנוצרה על ידי עובד, בעלות בכתבה שנוצרה בידי עובד, זכויות יוצרים בתמונות, זהות הצלם, הוכחת הבעלות בצילום, הוכחת הבעלות בכתבה, מי הכתב, יצירה מוגנת, הפרת זכות יוצרים, מתן רשות שימוש, רשות לשימוש בצילום, רשות לשימוש בכתבה, רשות שימוש, רשות שימוש בזכות יוצרים, מתן הרשאה בהעדר מחאה, הרשאה בהתנהגות, הפרת הזכות המוסרית, ויתור על זכות הייחוס, ויתור על זכות ההורות, ויתור על זכות מוסרית, ויתור על הזכות המוסרית, אי ציון שם המחבר בכתבות המקוריות, אי ציון שם המחבר, ההבדל בין ראוי ומקובל, הזכות לשלמות, מספר ההפרות, מספר הפרות, פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור