משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בהריסת פסל

תא (מחוזי חי') 50172-01-13 גרשון קניספל נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו)

1 במרץ, 2016,

יונתן דרורי

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בהריסת פסל
תביעה שהוגשה על ידי גרשון קניספל כנגד עיריית חיפה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת שושנה שטמר. ביום 3.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה העוסקת בהפרת זכות יוצרים של הפסל גרשון קניספל, אשר הקים פסל בצורת תבליט גדול על קיר בית ספר בחיפה. מבלי ליידעו ניתצה העירייה את האריחים שהרכיבו את הפסל וזרקה אותם כפסולת. הגנתה של העירייה הייתה, שהתבליט הורד בשל הסכנה לעוברי אורח עקב נפילה של אריחים. 
 
התובע דרש לחייב את העירייה לאפשר לו לשחזר את התבליט ולהציבו על חזית קיר בית הספר, על חשבונה של העירייה. הסכום שהתובע טען שיש לשלם לו עבור שחזור התבליט והקמתו מחדש, הועמד על ידו על  830,000 ₪. בנוסף טען התובע שיש לפצותו בגין פגיעה במוניטין שלו שגררה צמצום בהזמנות ובפרנסתו וכן בשל עוגמת הנפש, שנגרמה לו בסכום כולל של 650,000 ₪. נטען כי העירייה הפרה את זכותו המוסרית, ויש לפסוק לו פיצוי עקב כך בסכום של 350,000 ₪ נוספים. נטען כי התבליט הושמד ללא סיבה וכנראה בכוונת זדון או ברשלנות חריגה וקיצונית, שפגעה אף ב"רוח העיר" דהיינו בזכותו של הציבור החיפאי ליהנות מיצירת אמנות שעמדה במקום ממנו נראתה למרחוק והייתה אחד ממאפייני העיר. בנסיבות אלו, טען התובע, שיש לפסוק לו גם פיצויים עונשיים בסכום של 500,000 ₪. התובע הקטין את סכום תביעתו, על מנת לחסוך בחלק מהאגרה, והעמידה על 1,000,000 ₪.
 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה ואולם נפסק כי יש לדחות את תביעתו של התובע לאכוף על העירייה להקים את הפסל מחדש, כאשר הוא יהיה המבצע ובתמורה.
 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 533,920 ₪. לסכום זה יצטרפו ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. 
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע את שכר טרחת עורך דינו וכן הוצאותיו בסכום של 75,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

התרשלות בטיפול בתבליט

בית המשפט פסק כי "אם כל חטאת" בטיפול בתבליט, היה בורותם ורשלנותם של כל המטפלים בעירייה בנושא: נראה שבשל רשלנות זו הגיעה התלונה למחלקה לטיפול במבנים מסוכנים ולא לאגף המטפל בפסלי רחוב אומנותיים או גם לאגף זה. הטיפול היה כמו טיפול במבנה מסוכן, כאשר באים להסיר טיח נופל וכיוצ"ב. בלא כל היסוס, בוונדליזם מוחלט, הלך הקבלן והסיר את התבליט תוך שבירת האריחים היקרים וזריקתם כפסולת בניין. 
 
בית המשפט סיכם כי ככל הנראה הייתה קיימת סכנה לילדים ולעוברי האורח, סכנה שניתן היה לנטרל אותה באופן זמני, עד לבירור מקצועי וטיפול מקצועי במטרד, שלא חייב הריסת הפסל כולו ובאופן מוחלט והרסני כפי שנעשה. 
   

הבעלות בזכות היוצרים

חוק זכות יוצרים , התשס"ח-2007 (להלן "חוק זכות יוצרים") החליף את פקודת זכות יוצרים מ-1924 (להלן "פקודת זכות יוצרים"), שהתבססה על חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן גם "החוק הישן"), הפנתה אל החוק הישן, ובאה אף לתקנו או להבהירו. מאחר שההתקשרות החוזית בין התובע לעירייה והקמת הפסל, היו בתקופת היותה בתוקף של הפקודה, יש לבחון את הזכויות שנותרו בידי התובע או שהעירייה רכשה, לפי הפקודה, החוק הישן, והפסיקה שבאה לפרשם  (וראו סעיף 78(ה) לחוק זכויות יוצרים).
 
ביצירה שחלים עליה החוקים בעניין זכות היוצרים (הן לפי הפקודה והן לפי חוק זכות היוצרים 1911 והן לפי חוק זכויות יוצרים) יש שני סוגים של בעלות: הבעלות הראשונית או הבעלות הכלכלית וכן הזכויות המוסריות. 
הבעלות הראשונית היא של היוצר, ואין מחלוקת כי זהו התובע. 
 
סעיף 5(1)(ב) לחוק הישן, קובע כי הבעלות הראשונית נשארת של היוצר, אלא אם הוא נעשה תוך כדי עבודתו, אולם הצדדים יכלו להסכים כי היצירה תישאר של העובד.  
 
החוק הישן והפקודה לא התייחסו ל"יצירה מוזמנת", על ידי מעביד מאמן עצמאי, לפיכך יחול גם עליה סעיף 5(1) לחוק הישן, לפיו היוצר הוא בעל הזכות הראשונית ביצירה ולא המזמין, אפילו דובר ביצירה ששולמה עבורה תמורה על ידי המזמין. הפסיקה בסוגיה זו אימצה את ההלכה לפיה כאשר יש הזמנה בתמורה, רוכש המזמין את הזכויות שביושר בבעלות. כמו כן צומצמה זכות המזמין לעשות ביצירה אך ורק את השימוש שהוסכם עליו, בין מפורש ובין מכללא. 
 

זכות יוצרים של מעביד ביצירה של עובד

כאמור, לפי חוק זכות יוצרים, 1911, הזכות הראשונית היא של היוצר. סעיף 5(1)(ב) לחוק מ-1911 קבע כי  המעביד הוא הבעלים הראשון של הזכות, אם היצירה "נעשתה תוך כדי עבודתו" של היוצר ולא הוסכם ביניהם אחרת.
 
אין מחלוקת שהתובע היה עובד של העיריה בתקופה הרלוונטית, כך שנטל ההוכחה מוטל עליו שהוסכם אחרת (ראו גם ת.א (י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן, פס' 14 לפסק דינו של השופט שפירא (נבו, 14.08.08) וכן בספרו של גרינמן עמ' 492).  התובע הכחיש שהוא הקים את הפסל עבור המעביד במסגרת עבודתו; נטען כי הוא הועסק על ידי העירייה החל משנת 1964 כיועץ אמנותי לראש העיר בחצי משרה, במשכורת של מורה, ושעיקר עבודתו הייתה לאתר מבנים על מנת לשלב בהם פסלי אומנות על חזיתותיהם ובכיכרות העיר (סעיף 11 לתצהירו של התובע), ולא היה זה מתפקידו להקים פסלים. בין יתר 12 אתרים שאיתר התובע, היה גם בית הספר. הוצאו מכרזים לגבי אתרים אלו, ואף התובע, אחד מני רבים, הגיש שלוש הצעות, כפי שנדרש במכרז, וזכה להקים את התבליט. לטענתו, עד שנת 1975 הוא הגיש הצעות לעשרות מכרזים. רק בשנת 1975, משנדרש לוותר על כל יתר עבודותיו הרבות מחוץ לעירייה, הפך להיות עובד עירייה במשרה מלאה.   
 
באשר לתבליט, התובע טען, כאמור, כי הוא ביצע את הקמתו כקבלן עצמאי; הוא עשה ימים כלילות על מנת להוציא את היצירה מן המחשבה אל החומר, וזאת בלא קשר לעבודתו החלקית בעירייה. הוא היה זה שייצר את הפסל על כל שלביו, לרבות חציבת הציור בתוך האריחים שנוצרו עבים למטרה זו,  פיקוח על שריפתם בתנורי בית החרושת "נעמן" (שבינתיים הפסיק להתקיים)  וכן פיקח על הצבתם בתבליט על ידי עובדי העירייה. בכל התהליך לא היה עליו כל פיקוח של העירייה.
 
התובע המשיך וטען, כי הנתבעת לא הציגה ראיות לעניין הפיקוח על התובע, מידת השליטה שלה על אופן הכנת התבליט, זמן העבודה על התבליט והאם זה חפף את שעות העבודה בעיריה, וכיוצא באלה עובדות שמהן ניתן להסיק אם היצירה נוצרה תוך כדי העבודה (וראו ע"א 414/84 רחל ברים נ' מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ, פ"ד לט(3) 109, 111-112 (1985); ת"א (ת"א) 1484/97 חיים אורבוך נ' משרד החינוך והתרבות, פס' 38-39 לפסק דינו של השופט קלינג (נבו, 19.02.04)). הזמן הרב שעבר מקשה על הצדדים להביא ראיות או נתונים לעניין הזה. אמנם עובדי העירייה סייעו בהצבת התבליט על חזית קיר בית הספר, אך אין זה קשור ליצירת התבליט עצמו.
 
הגרסה של הנתבעת נשענת בעיקרה על מכתבו של התובע למהנדס העיר יוסף כהן. לגרסת הנתבעת, המכתב מראה כי עבודתו של התובע בעירייה כללה שילוב עבודות בבנייה העירונית, כלומר, היה עליו לגירסתה ליצור עבודות אומנות עבורה. 
 
בית המשפט לעניין זה קיבל את גישת התובע: בשל התמחותו ביצירת פסלים מונומנטליים, שרובם מוצגים על קירות חיצוניים, היה עליו לאתר קירות הולמים למטרה זו, אולם לא סביר להניח שבמסגרת השעות המצומצמות שהועסק על ידי העיריה ובמשכורת בה הועסק, הוא נטל על עצמו לבצע גם את עבודת היצירה של פסלים כאלו. בנוסף, בדו"ח המהנדס, "דין וחשבון שנתי" לשנת 1964/65, תוארה עבודתו של התובע כיועץ לענייני אומנות. ניתן להניח כי אם תפקידו כלל ייעוץ וביצוע יצירות משלו עבור העיריה, לא היה התפקיד מוגדר כנוגע לייעוץ בלבד. בית המשפט ביסס את החלטתו גם על חוות דעתה של המומחית מטעם התובע, פרופ' (בדימוס) גילה בלס, הסבורה אף היא שאין זה סביר שהתובע, במוניטין שהיו לו, קיבל עליו לוותר על עצמאותו כאומן. 
 

בעלות ביצירה מוזמנת

החוק החדש לגבי "יצירה מוזמנת" (שכאמור איננו חל על המקרה דנן) נקבע  כי:  "35.(א) ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".
 
התובע הודה ששולמה לו תמורה על זמן העבודה ועלות החומרים,  העירייה סברה כי יש בכך הוכחה שהבעלות הכלכלית בזכויות הועברו אליה. 
 
בחוק הישן לא נקבע הוראות לעניין הזמנת יצירה. לפיכך, יחולו הוראות ס' 5(1) בחוק זה, לפיו היוצר היה הבעלים של היצירה מוזמנת אלא אם היה הסכם אחר. נראה שגישת הרוב בפסיקה היא כי ניתן להתנות על בעלות היוצר במסמך בכתב בלבד. במקרה בו אין מסמך בכתב, יש למזמין רישיון מוגבל לעשות ביצירה את השימוש עבורו הוזמן, וביישום למקרה הנדון, לעיריה הזכות להשתמש בתבליט, להציבו ולהשאירו על חזית בית הספר. 
 
מנגד, ישנו זרם בפסיקה המוכן לקרוא לתוך ההסכם בין המזמין ליוצר הסכמה משתמעת, לפיה זכות היוצרים שייכת למזמין מבלי מסמך בכתב, גישה הדומה להסדר אשר אומץ בחוק החדש.  בת.א. (ת"א) 1662/89 דפוס בארי נ' יוסף וולף בע"מ, [פורסם בנבו] פ"מ תשנ"ה 265, 307-308 (1995) (להלן – "פס"ד דפוס בארי") נקבע כי ניתן להסיק על אומד דעת הצדדים בשאלת הבעלות באמצעות הפרשנות הנוהגת של דיני החוזים, מהנסיבות והעובדות הקשורות להתקשרות בין הצדדים. 
 
בית המשפט פסק כי פסק הדין דפוס בארי אינו מתמודד באופן ישיר עם דרישת הכתב, אלא קובע כי החוק הישן אינו פוגע בחופש ההתקשרות החוזית. יש לציין כי הקביעה בהחלטה מבוססת בחלקה על הכרה בבעלות שביושר כאשר קיימת הזמנה כנגד תמורה, הלכה שנזנחה בפסיקה. 
 
עוד ציין בית המשפט כי הפסיקה ראתה, בחלקה, בדרישת הכתב כדרישה ראייתית בלבד אם כי כבדת משקל  (שם, בעמ' 549; וראו ת.א. (של'-נת') 8882/03 עמותה של תנועת הצמחונים הטבעוניים נ' ד"ר יונה ליאור, פס' 8 לפסק דינה של השופטת אברמוביץ-קולנדר (נבו, 30.10.06), לפיה הפסיקה דורשת ראיה כלשהיא בכתב, ואין ויתור מוחלט על דרישת הכתב; ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ ואח' נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ ואח', פס' 9 לפסק דינו של השופט הנדל (פורסם בנבו, 4.4.12)).
 
נחזור לענייננו, הנתבעת לא צירפה מסמך בכתב לעניין ההתקשרות בין הצדדים. כך שלפי הגישה הדורשת הסכמה מפורשת, היא אינה יכולה להוכיח בעלות בזכות היוצרים הכלכלית. נפסק כי לא ניתן להסיק גם הסכמה משתמעת. כך שאין צורך לנקוט עמדה במחלוקת בפסיקה לעניין דרישת הכתב.
 
ניתוח כוונתם המשתמעת של המזמין והיוצר, דומה לניתוח כוונת הצדדים בחוזה "רגיל" (תמיר אפורי חוק זכות יוצרים 298 (2012)). מלבד הנוהג הענפי, ניתן לשקול את נסיבות המשא ומתן שנוהל עובר להזמנה, התנהגות הצדדים, התמורה שניתנה בעסקה וכו' (גרינמן, בעמ' 497-498).
 
נפסק כי הנתבעת לא הצליחה להראות כי הנוהג הענפי מחזק את גרסתה. התובע הודה ששולמה לו תמורה עבור היצירה. הנתבעת טענה כי יש בתשלום תמורה, כדי להראות כי הזכות הועברה לה. 
נפסק כי סכום התמורה שניתן אינו מצביע באופן חד משמעי על זהות הבעלים בזכות. אך נסיבות עריכת המכרז, והדרך בה נקבעה התמורה, מובילים למסקנה כי הזכות נשארה בידי התובע.
 

הפרת זכות היוצרים הכלכלית 

משנפסק כי זכות הבעלים ביצירה נותרה של התובע, נדרשת השאלה מה כללו זכויותיה של העירייה בפסל: נפסק כי לעירייה היתה זכות להציג את הפסל במקום בו הציבו האומן, להציגו לעין כל, זאת לתקופה בלתי מסויגת מראש, לטפל במיומנות על מנת לשמרו, אם הייתה נוצרת סיבה הולמת להסרתו או להזזתו, היה עליה ליידע את האמן על צורך זה ולבצע את השינוי בהתייעצות עמו או בדרך שהוא יבחר בה, כל עוד איננה מסכנת מי מאנשי העיר. 
 
התובע הוכיח כי הוא בעל זכות היוצרים בתבליט, ואין חולק כי העיריה פגעה בתבליט. על מנת שתוטל אחריות על העירייה, לא נדרש יסוד נפשי (ראו ת.א. (י-ם) 1192/99 שדה ראובן נ' עזבון המנוח טסלר מרדכי ז"ל, פס' 39 לפסק דינו של השופט דרורי (נבו, 24.07.06)). 
 
הנתבעת ניסתה להראות כי באיזון בין זכות היוצרים של התובע לבטיחות האנשים החשופים לסכנה מנפילת האריחים, ידה של זכות היוצרים על התחתונה. ואולם נפסק כי ההתנהלות של הנתבעת הייתה בלתי סבירה בכך שלא הביאה מומחה למקום ובכך שלא פעלה לנטרל את הסכנה המיידית באופן זמני עד שהדברים יתבררו לאשורם ובדרך  שבה הסירה את הפסל תוך כדי הריסתו המוחלטת.
 

הזכות המוסרית 

הצדדים מסכימים כי התובע הוא בעל הזכות המוסרית בתבליט. ההוראה הרלוונטית מופיעה בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים 1924:
"4א. (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. 
(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. 
 
בחוק החדש בסעיף 46 נקבעה הזכות המוסרית והאיסורים לפגוע בה או בכבודו ובשמו של היוצר:
"46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
 
התובע טען כי השמדת הפסל היא פגיעה בזכותו המוסרית; לעמדתו השמדת הפסל נכללת בסעיף של סעיף 4(א)(2) לפקודת היוצרים ; אם סילוף יצירה נחשב לפגיעה, קל וחומר שהשמדת התבליט מהווה הפרה חמורה של הזכות. 
 
לטענת הנתבעת, פעולתה הייתה סבירה בנסיבות העניין, והפקודה לא קבעה הוראה לעניין השמדה מוחלטת. 
 
הסוגיה של הריסת יצירת אומנות לא נדונה רבות בפסיקה, ואין הלכה מחייבת לעניין. בת.א. (של'-ת"א) 73028/95 פרדי פביאן נ' עיריית רמת גן (נבו, 15.09.97) (להלן – "פרשת פביאן נ' עיריית רמת גן"), נידון מקרה בו הועבר פסל ממקומו בכיכר הוורדים ברמת גן, שלטענת הנתבעת היה במצב מתפורר, לפארק הלאומי. ונראה כי הפסל היה מונח שם עד שנזרק. נכתב שם בעמ' 4 לפסק דינו של השופט טל: 
"נראה לי שלשונה הרחבה של סעיף 4א' (2) לפקודת זכות יוצרים מביאה למסקנה שהוא חל גם על השמדתו של פסל (ההדגשה שלי, ש.ש.), ללא צורך בחוק נפרד. קביעה זאת תקפה גם לאור מגמתו של המחוקק להגן על זכותו המוסרית של הפסל, ולא רק על זכותו הכלכלית, מפני פגיעה ואין פגיעה חמורה מזו שנעשתה על ידי הנתבעת במקרה זה כאשר עובדיה הסירו את הפסל מכיכר העיר ונהגו כלפיו כחפץ חסר כל חשיבות וחסר כל ערך" (ההדגשה שלי, ש.ש.).
 
פסק הדין דן בזכות המוסרית לפי ס' 4א(2) לפקודת זכות יוצרים, 1924, אך אותו סעיף דומה לקבוע בחוק החדש לעניין הפעולות הפוגעות בזכות המוסרית, אם כי במקום "כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה", בחוק החדש יש סעיף סל רחב יותר הכולל "כל פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה". יש לציין כי באותו מקרה הפסל לא הושמד מיידית, אלא הוסר והועבר תחילה, כך שהייתה אפשרות לעוברים ולשבים לראותו, בעלבונו, במקום שונה ממקום הצבתו המקורי.
 
בפרשת פביאן נ' עיריית טבריה, פס' 6, נקבע כי: 
"מצבו של הפסל היום מדגים פגיעה בזכות היוצרים המוסרית של התובע, שכן זכותו של אמן שיצירתו לא תינזק ולא תיהרס" (ההדגשה שלי, ש.ש.). 
 
בת.א. (ב"ש) 5211/08 אבנר בר חמא נ' עיריית קרית גת (נבו, 07.06.12) (להלן – פרשת בר חמא"), נידון מקרה של הזנחת פסל, אשר הוסר בטעות על ידי טרקטור והושלך לאשפה. לא נראה כי השמדת הפסל והשלכתו לאשפה פגעה בזכות המוסרית, כי השופטת דברת התמקדה בהזנחת הפסל, אך הוער שאופן הסרתו לא הייתה מוצדקת,
 
בית המשפט סקר בקצרה את המחלוקת לעניין השמדת יצירה אומנותית, בדברים הבאים: אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות משנת 1886, אשר עיגנה את הזכות המוסרית, לא הורתה באופן מפורש כי השמדה נחשבת לפעולה הפוגעת בזכות המוסרית, אם כי מקובל במרבית מדינות אירופה לראות בהשמדה כהפרת הזכות (גרינמן, בעמ' 857). נראה תמוה שהשמדה אינה נחשבת לדעת רבים כפגיעה בזכות, בשונה משינוי או סילוף היצירה. הנמקה אפשרית לכך היא שבמקרה של שינוי, נכפה על היוצר המשך קיום יצירתו, אך בצורה מסולפת. תוצאת ההשמדה היא שהיצירה חדלה להתקיים (וייסמן, בעמ' 68). לפי הגישה המכירה בהשמדה, העובדה שהיצירה חדלה מלהתקיים מהווה פגיעה כי היא מונעת מהיוצר את האפשרות להציג את הרעיון וביצועו שהגה (גרינמן, בעמ' 857) וכן מונעת ממנו להוכיח לעולם את יכולותיו המקצועיות ואת מודעותו העצמית (Adolf Dietz, Moral Rights and the Civil Law Countries, 19 COLUMBIA-VLA J.L. & ARTS 199, 224 (1995)). 
 
בענייננו פסק השופטת כי במחלוקת אם השמדה אכן כלולה באיסורים לפגוע בזכות המוסרית של היצירה, דעה היא כדעת הפוסקים בפסקי הדין הישראליים שהובאו לעיל – דהיינו שגם השמדה גורמת לפגיעה בשמו ובכבודו של היוצר. במקרה שלפנינו, כאשר היצירה נזרקה כפסולת, יש בכך כדי להצביע שהיצירה שנועדה להחזיק מעמד עשרות רבות של שנים, לא נעשתה באופן מקצועי, שכן עובדה היא שהאריחים נפלו, כביכול מבלי יכולת לחזקם ולתקן את הטיח המחבר אותם לקיר או את החיזוקים שהפסל דאג לעשות בזמנו. יש בה אף להצביע כי ערכו של הפסל הוא כה זניח, עד שאין כדאיות לתחזקו. בוודאי שהתנהלות זו פוגעת בשמו, במוניטין ובכבוד של היוצר. 
 

אין מקום לתת צו עשה לבנייה מחודשת של הפסל

נפסק כי התובע לא הוכיח כי ההסכם בינו לבין העירייה על יצירת הפסל והענקת הרשיון לעירייה להציגו ברחבי העיר, היא התחייבות לנצח מצידה של העירייה לעשות שימוש בפסל ולהקימו מחדש, אפילו בסיטואציה שהושמד עקב טעות ורשלנות. 
 
יש לקחת בחשבון כי הפסל עמד על מכונו מזה למעלה מ-50 שנים. בתקציב מוגבל של העירייה, נפסק כי אין מקום, לחזור ולבנות את הפסל הזה דווקא, מעשה שעלול להיות אנכרוניסטי, בלא חדשנות, ותוך מתן עדיפות לפסל זה על אחרים, שאולי יתאימו יותר לבית הספר ולרוח התקופה. 
 
נפסק כי יש לדחות את תביעתו של התובע לאכוף על העירייה להקים את הפסל מחדש, כאשר הוא יהיה המבצע ובתמורה.
 

הפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים הכלכלית

נפסק כי יש לפסוק לתובע פיצויים על השמדת הפסל ואופן השמדתו.  התובע זכאי לפיצויים בשל השמדת הזכות הכלכלית שלו בפסל.
 
כדי להעריך את שווי הפגיעה יש לבחון את טענות הצדדים המתבססות על חוות דעתם  המומחים.
 
התובע ביסס את טענותיו לעניין הסעדים בעיקר על חוות דעתו של המומחה פרקש. המומחה לא השתמש בשיטת ההשוואה לעבודות דומות כדי להעריך את שווי היצירה, כי שיטה זו, לעמדתו, מיועדת לעבודות סחירות לשימוש פרטי. התבליט הוא גדול מימדים ואינו ניתן להעברה ללא השקעה כספית ניכרת. שווי היצירה שווה לעלות הייצור ועלות החלק הרוחני-אומנותי, עם ערך מוסף סביבתי. היצירה המקורית בוצעה באמצעות לבנים עם גימור קרמי, אך מפעל "נעמן" לא קיים עוד, כך שלעניין עלות הייצור התחשב המומחה בשחזור העבודה על ידי תבליטי אלומיניום, כפי שהוצע על ידי התובע. נכתב בחוות הדעת כי בשחזור יהיה שימוש ב-49 תבליטים (והוא תיקן בעדותו ל-64 תבליטים).  
המומחה ביסס את עלות היצירה בהשוואה לעלות הייצור של שחזור העבודות בתבליטי גשר פז, שנעשו על ידי התובע לבקשת העירייה בתקופה קודמת לארועים שכאן, בסך של 642,000 ₪. זאת כי היקף העבודה באותו פרויקט דומה להיקף העבודה הדרוש בתבליט הנדון. המומחה ציין כי לנוכח עליית השכר והמדד, העלות כיום היא גבוהה יותר. וכן נערכה השוואה לעבודה של התובע על תבליט במוסד "תן יד" בסאן פאולו בברזיל בעלות של 2,000,000 ₪. זאת בהתבסס על מחקר שכתב מנכ"ל המוסד שעבורו בוצעה העבודה. היקף העבודה הזאת דומה לתבליט הנדון, אך עבודת הפיסול מסובכת יותר. בהפחתת עלות הייצור בהתחשב בכך  ובהוספת עלות היציקה לעניין שחזור התבליט, עלות הייצור שווה ל-699,000 ₪. לפי ההשוואה לשתי העבודות, המומחה קבע כי עלות הייצור שווה ל-650,000 ₪, וסכום זה כולל שכר עבודת הכפיים של האמן. 
לעניין המרכיב האומנותי, השכר עבור הגיית הרעיון הרוחני, ביסס המומחה את הערכתו על מכירת ציור גדול של התובע בסכום של 46,000$, כ-180,000 ₪. התוצאה הייתה שהמומחה פרקש סבר כי שווי היצירה הכולל הוא 830,000 ₪. 
 
המומחית פרופ' בלס, סברה כי התבליט שווה לפחות פי ארבעה משווי יצירה של התובע שנמכרה במכירה פומבית בסכום של 46,000$. 
 
המומחה ברייר העריך את עלות שחזור התבליט לפי עלות חומרי הגלם, העבודה של קבלני המשנה ועלות הפיקוח. אם התבליט ה"חדש" יכלול 28 תבליטים, בהתבסס על הנתונים מכתב התביעה, כאשר ערך כל תבליט כ-6,600 ₪, השחזור יעלה כ-184,400 ₪. המומחה ברייר העיד, כי אם צודק המומחה פרקש לעניין מספר התבליטים הנחוץ, ההערכה תשתנה בהתאם. כלומר, 422,400 ₪. לעניין שכר הפיקוח, המומחה קבע את השכר על סך של 120,000 ₪ בהשוואה לעבודת התובע בגשר פז. כך שעלות הכוללת לשחזור היא 304,800 ₪ (ובהנחה שהמומחה פרקש צודק לעניין מספר התבליטים, 542,400 ₪).  
המומחה העיר לעניין הרכיב האומנותי, וההשוואה ליצירת התובע שנמכרה במכירה פומבית, כי הסכום ששולם בפועל לתובע שווה ל-35,280$, ואין לכלול את העמלות ששילם הצד שרכש את היצירה, בהתאם לנוהל המכירה בבתי מכירות פומביות. בנוסף, לא ניתן להשוות את הערך האומנותי ליצירה אחת, וכשבוחנים את מכלול היצירות של התובע שהוצבו למכירה, נראה כי המומחה פרקש התעלם מהיצירות של התובע שנמכרו בסכום נמוך, וכן מהעובדה כי 38% מיצירותיו כלל לא נמכרו. 
 
בית המשפט פסק כי לעניין הערכת שווי היצירה, נראה כי יש להעריכו לפי שילוב של העבודה שהושקעה בתבליט, לרבות השכר עבור הגיית הרעיון, עלות החומרים, בחישוב לפי 64 תבליטים, וסיכוייו של הפסל למצוא קונה במחיר זה היום. המומחה פרקש לא עמד על סיכויי המכירה של הפסל. לפיכך, ואף מטעמים של הוכחת הסכומים, והתרשמות שמומחיותו של המומחה ברייר בתחום הרלוונטי, גדולה יותר מזו של פרקש, העדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה ברייר. 
 
ופסק כי יש לחשב את הפיצויים על שווי היצירה לפי ההפרש בין ערכה של הזכות לפני ההפרה לבין ערכה לאחריה, אך במקרים בהם יש קושי בהערכת הזכות לפני ואחרי ההפרה, לבית המשפט שיקול דעת חופשי, בלתי מוגדר מראש, לעניין פסיקת הפיצויים (ראו ע"א 528/73 עמוס אטינגר נ' דן אלמגור, פ"ד כט(2) 116, 120-121 (1975); ‏ע"א 4500/90 הרשקו ואח' נ' אורבוך ואח', פ"ד מט(1) 419, 433 (1995), להלן – "פרשת הרשקו)). בנסיבות העניין, נפסק כי הפיצויים בדרך של אומדן נפסקו לתובע בגין זכותו הכלכלית בסכום של 542,400 ₪, כפי שהעריך המומחה ברייר את שווי ההקמה, אולם בשל סחירותו הנמוכה של פסל זה והסיכויים למוכרו, בהשוואה לפסלים אחרים שנמכרו על ידי התובע, ובלוקחי בחשבון שחלק גדול של הפסלים והציורים של התובע לא נמכרו,  אני מפחיתה מערך ההקמה סכום של 20% ובסה"כ יעמוד הפיצוי על הסכום של 433,920 ₪. 
 
לתובע נגרמו נזקים נוספים, כמו פגיעה במוניטין ועוגמת נפש (ראו פרשת הרשקו בעמ' 432). המומחה פרקש ביסס את הפגיעה על מספר שחכו לאישור של גורמים ציבוריים להתקשרות עמו. התובע טען כי הפרסום על השמדת הפסל, פגע בנכונות להתקשר עמו. המומחה פרקש  העריך את הפיצויים בראש נזק זה בסך של 650,000 ₪. לדעתו של המומחה ברייר המוניטין של התובע לא נפגע.
על אף שהתובע לא הוכיח כי ההמנעות מלהתקשר עמו בפרוייקטים אותם הזכיר באה בשל השמדת הפסל, יש בפרסום כדי לעורר תהיות על איכות עבודתו. על כן נפסק כי סביר להניח את סכום הנזק עקב פגיעה במוניטין בסכום של 40,000 ₪.
 
בנוסף נפסק כי השמדת התבליט באופן כה רשלני, גרמה לתובע עגמת נפש גדולה (וראו על כך שניתן לפסוק נזקים לא ממוניים בדיני זכות יוצרים בפרשת הרשקו, בעמ' 419). בית המשפט בדרך של אומדן פסק פיצוי בראש נזק זה בסכום של  60,000 ₪.
 
בנסיבות, לא מצא בית המשפט לנכון לפסוק לתובע גם פיצויים עונשיים.
 
אשר על כן, חייב בית המשפט את הנתבעת בגין ראשי נזק אלו:
שווי התבליט    433,920  ₪ 
מוניטין                  40,000   ₪
עגמת נפש  60,000   ₪.
סה"כ                         533,920 ש"ח 
 
בנוסף נפסק כי לסכום זה יצטרפו ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. 

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור