משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים

תא (חי') 10634-01-12 ג'יהאד גושה עיראקי נ' אחמד ח'טיב (פורסם בנבו)

1 באפריל, 2015,

יונתן דרורי

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים
תביעה שהוגשה על ידי ג'יהאד גושה עיראקי  וחברת דאר אל-הודא הוצאה לאור כרים2001 בע"מ כנגד אחמד ח'טיב ומיסאן גנאים. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת רבקה למלשטריך- לטר. ביום 11.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים במספר יצירות, שהן ספרי ילדים שערכה התובעת 1,  תרגמה לשפה הערבית ואף כתבה שתיים מהיצירות. 
 
נטען כי הנתבעים מכרו כל אחד במקומו יצירות מזויפות של היצירות הספרותיות, שכן שכפלו בעצמם או על ידי אחרים מטעמם את הספרים ומכרו אותם בכריכה רכה (מהודקת בסיכות). 
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד נתבע 1 נדחית. נפסק כי התובעות ישאו בהוצאות הנתבע 1 בסכום של 5,000 ₪. 
 
התביעה כנגד נתבע 2 מתקבלת. נפסק כי הנתבע 2 ישלם לתובעות ,ביחד ולחוד ,סכום של 60,000 ₪. כמו כן ישלם את הוצאות התובעות, ביחד ולחוד, בסכום של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות יוצרים ביצירה נגזרת - תרגום

סעיף 16 לחוק זכויות יוצרים  קובע – 
"עשיית יצירה נגזרת היא עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תרגום או עיבוד"
ס' 4 (א) לחוק קובע:  "זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
 
הפסיקה הכירה במתן זכויות יוצרים גם כאשר נעשית יצירה העושה שימוש בחומר קיים. 
 
מכאן, שעבודת ליקוט ועריכה אם יש בה מאמץ וכשרון עצמאים תהא יצירה מוגנת, גם אם היא מסתמכת על יצירה קודמת. הגיון זה חל גם על עבודת התרגום.  
 
נפסק כי עבודת התרגום של התובעת 1 לגבי הספר "דירה להשכיר" מקנה לה זכות יוצרים ביצירת התרגום לערבית. 
 
לגבי העריכה של סיפור "תיבת נח" אשר הובא בגרסה מסויימת של התובעת והיא זו שערכה את הספר לרבות שיבוץ האיורים המלווים, יש לתובעת זכות יוצרים גם בגין ספר זה בשל עבודת העריכה הגרסה ושילוב האיורים. 
על כן נפסק כי לתובעות זכויות יוצרים  בחמש היצירות הבאות : "ביית מייס" ו"קובעת רשא"; "דירה להשכיר; "המטריה הגדולה של אבא" ו"תיבת נוח". 
 

ציון זכויות היוצרים בגוף הספר 

בספרים ביית מייס" ו"קובעת רשא" שמה של התובעת מופיע על כריכת הספר המקורי (הכריכה הקשה)  כמחברת הספרים. בעמוד הפנימי של עותק המקור מופיעה הערת זכויות יוצרים  ליד הסימון ©. 
 
בעותקים המפרים של ספרים אלו לא מופיע שם המחברת בעמוד הכריכה החיצוני.  בעמוד הפנימי של העותק המפר בספר "קובעת רשא" מופיע סימון זכויות יוצרים המפנה למפיץ שהוא "המוסד לטיפוח עולם הילד" ברבת עמון, ירדן. לעומת זאת, בעותק המפר של "ביית מייס" מופיע בעמוד הפנימי סימון זכויות יוצרים ,מועתק כפי שהוא מופיע בעותק המקור, יחד עם שמה של המחברת. 
 
בספר "דירה להשכיר"  בעותק המקור מופיע בעמוד הפנימי שמה של התובעת 1 כמתרגמת לשפה הערבית, וכן נרשם כי זכויות השפה הערבית שמורות למתרגמת. רישום זהה מופיע בעותק המפר בעמוד הפנימי. 
 
בספר "תיבת נח" אין הערת זכויות יוצרים ולא מופיע הסימון ©. שמה של המחברת מופיע על הכריכה החיצונית בעותק המקור וכן בעותק המפר.
 
בספר "המטריה הגדולה של אבא" בעותק המקורי מופיע שמה של התובעת 1 כמתרגמת הספר. בעותק המפר, לא מופיע שמה של המתרגמת על הכריכה. בעמוד הפנימי של העותק המפר מופיע סימון זכויות יוצרים © המפנה למפיץ שהוא "המוסד לטיפוח עולם הילד " ברבת עמון, ירדן.
 

רישיון להפיץ את הספרים 

התובעת טענה כי העניקה לתובעת 2 את זכויות ההפצה בספרים לפני 20 שנה. לא הוצג הסכם בכתב ,כדרישת ס' 5(2) לחוק הישן אשר חל במקרה זה. (ראו ס' 78(ו) לחוק זכויות יוצרים הקובע כי הוראת ס' 37 העוסקת בהעברת זכויות איננה חלה על העברת זכויות שהתבצעה טרם כניסת החוק לתוקפו). אך הפסיקה הכירה בכך שמדובר בדרישת כתב ראייתית, ולא קונסטיטוטיבית. 
 
נפסק כי מאחר ושתי התובעות תמכו בכך שהתובעת 2 קבלה את זכויות ההפצה, וענין זה לא נסתר, יש לראות את התובעת 2 כבעלת זכויות ההפצה של הספרים. זכות ההפצה היא הזכות לעשות פעולה זו מכח זכות היוצרים . (ס' 11 לחוק זכויות יוצרים).
 

הזכות המוסרית 

הזכות המוסרית מעוגנת בסעיפים 45-46 לחוק זכויות יוצרים. זכויות אלו כוללות בחובן את זכותו המוסרית של יוצר היצירה ששמו יופיע על גבי היצירה ואת זכותו שיצירתו תתפרסם באופן שיכבד אותו ואת יצירתו, ללא כל סילוף, פגימה או שינוי שיש בה משום הפחתת ערך העלולה לפגוע בכבוד או שם המחבר. 
מכל האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא שעומדת לתובעת 1 זכויות מוסרית ביצירות באופן ששמה יופיע על גבי היצירה והיא תפורסם באופן המכבד אותה. 
 

הפרת זכות יוצרים 

ס' 47 , 48 לחוק זכויות יוצרים דנים בהפרה ישירה ובהפרה עקיפה של זכות יוצרים, כניסוחם להלן: 
"47 . העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'.
48. העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר:
(1) מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה;
(2) החזקה למטרה עסקית;
(3) הפצה בהיקף מסחרי;
(4) הצגה לציבור בדרך מסחרית;
(5) ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי כהגדרתו בסעיף 129 לפקודת המכס."
  
החוק מבחין בין שני סוגים של הפרות. האחת, הפרה ישירה הכוללת את הפעולות המנויות בסעיף 11 לחוק זכויות יוצרים, המהוות הלכה למעשה ניצול של זכות היוצרים הקנויה לבעליה. הפרה זו אינה דורשת הוכחת יסוד נפשי כלשהו (לרבות ידיעה). השנייה, הפרה עקיפה (או משנית) הכוללת פעולות של מסחר בעותקים המפרים (כפי שהם מוגדרים בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים). בהפרה משנית יש להוכיח כי המפר ידע כי סחר בעותקים מפרים, או שהיה עליו לדעת שמדובר בעותקים מפרים (ידיעה זו כוללת גם עצימת עיניים).  
 
נפסק כי בעניין זה לא הוכח כי הנתבעים עצמם שכפלו או העתיקו או צילמו או בצעו כל פעולה אחרת לפי ס' 11 לחוק זכויות יוצרים. לפיכך, אין מדובר בהפרה ישירה. 
 
ראינו מנוסח ס' 48 לחוק כי על מנת שאדם יימצא מפר הפרה עקיפה צריך תחילה שיהיה מדובר בעותק מפר את זכות היוצרים, וכן כי המבצע את פעולת ההפרה העקיפה ידע או היה עליו לדעת בעת ביצוע הפעולה כי מדובר בעותק מפר. 
 
עותקים מפרים - , סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים מגדיר מהו "עותק מפר". להלן ניסוחו:
"עותק מפר" – עותק של יצירה שיש בה זכות יוצרים, למעט בניין או מבנה אחר, שהוא אחד מאלה:
(1) עותק שנעשה בישראל בלא רשותו של בעל זכות היוצרים באופן שמהווה הפרה של זכות היוצרים להעתקה כאמור בסעיף 11(1);
(2) עותק שיובא לישראל אשר אילו היה נעשה בישראל, היתה עשייתו מהווה הפרה של זכות היוצרים להעתקה כאמור בסעיף 11(1); ואולם עותק שנעשה מחוץ לישראל ברשותו של בעל זכות היוצרים במדינה שבה נעשה, לא ייחשב לעותק מפר;"
 
אין מחלוקת כי העתקי היצירות בכריכה הרכה, לרבות המלל בהם והאיורים המופיעים בהם זהים ולפחות  דומים כדי זהות לעותקים המקוריים של היצירות באופן העולה לכדי העתקה. 
 
טענת הנתבעים כי הספרים הופצו על ידי מוסד ירדני (ששמו מופיע לצד הזכות לזכויות היוצרים בהעתקים המפרים כביכול) ולכן אינם יכולים להוות עותק מפר כיוון שהחוק הישראלי לא חל עליהם, נדחתה מכח האמור בסעיף קטן (2) להגדרה של עותק מפר כפי שהיא מופיעה לעיל.  
 

הפרת זכות יוצרים עקיפה: ידיעת הנתבעים 

נפסק כי אין כל ראיה המלמדת על כך שנתבע 1 ידע שמדובר בעותקים מפרים. הוכח כי מכר שתי יצירות בלבד הרלוונטיות לדיון זה. לגבי הספר "קובעת רשא"  בעמוד הפנימי של העותק המפר מופיע סימון זכויות יוצרים המפנה למפיץ שהוא המוסד לטיפוח עולם הילד ברבת עמון, ירדן. אין בכך כדי ללמד כי מופרת זכות יוצרים של התובעת 1 או זכות ההפצה של התובעת 2. בספר "המטריה הגדולה של אבא", בעמוד הפנימי של העותק המפר מופיע סימון זכויות יוצרים המפנה למפיץ שהוא המוסד לטיפוח עולם הילד ברבת עמון, ירדן. לא הוכח כי לנתבע 1 היתה ידיעה כי זכות ההפצה של ספרים אלו נתונה לתובעת 2, או כי היה יכול לדעת עובדה זו, או כי עצם עיניו לענין זכויות התובעות.  
נפסק כי לא הורם הנטל להראות כי בעת מכירת העותק המפר ידע נתבע 1 או היה עליו לדעת כי מדובר בעותק המפר את זכויות התובעות. 
 
משלא הוכחה רמת הידיעה הנדרשת לגבי נתבע 1, וכן לא הוכחה עצימת עינים, יש לדחות את התביעה כנגד נתבע 1.  
 
לגבי הנתבע 2 -  נתבע 2 רכש את כל היצירות בכריכה קשה מאת התובעת 2 לצורך מכירתן בחנותו בבקעה אל גרבייה. מדובר בעותקי המקור, אשר נמכרו על ידי הנתבע 2 במחיר של 25 ₪ לספר. את אותן יצירות בכריכה רכה  (העותקים המפרים) קנה לדבריו ממפיץ אחר  שלא ציין את שמו. 
 
הנתבע אישר כי הוא נהג לקנות ספרים  מהתובעת 2 כמפיצה מאז שנת 1996 ,הוא יודע שהתובעת 2 מפיצה את ספרי המקור, אף קונה ממנה הרבה, ורכש אצלה את היצירות בכריכה קשה. עוד ציין כי שאל את מנהל התובעת 2 אם יש לו את הספרים האלו בכריכה דקה והוא השיב שאין לו. למרות זאת המשיך לקנות ממנו את הספרים עם הכריכה הקשה. נפסק כי בספרים שהם בכריכה קשה רשום על הכריכה או בעמוד הפנימי כי התובעת היא המחברת או המתרגמת, לפי הענין,  ואף מיוחדות לה במקרים המצוינים לעיל זכויות יוצרים עם סימון ©. ספרים אלו היו בחנותו של הנתבע 2 ונמכרו על ידו.
 
נפסק כי בבחינת ידיעתו של נתבע 2 , הרי שהיה עליו לדעת שהוא מוכר ספרים בכריכה דקה שהם עותק מפר, שכן ידע שהתובעת 2 איננה מפיצה אותם, קנה ממקור אחר, ומכר מחיר זול בהרבה. נתבע 2 , אם לא היה עוצם עיניו, היה רואה בבירור שאין התאמה בין העותק המקורי, שם מצויין כי התובעת היא המחברת או המתרגמת ובמקרים מסויימים שמורות לה זכויות יוצרים, לבין העותקים המפרים, שברובם לא מופיע שמה וזכות ההפצה בחלקם (מסומנת כזכות יוצרים) נתונה למוסד ברבת עמון. זאת על אף שהעותקים נראים כזהים, למעט קושייה של הכריכה.
 
לפיכך, לגבי נתבע 2 נפסק כי מתקיים יסוד הידיעה הדרוש. 
 

הגנת מפר תמים

טענה זו מעוגנת בס' 58 לחוק זכויות יוצרים  ובאה לפתור את המפר מתשלום הפיצויים רק אם לא ידע ולא היה עליו לדעת במועד ההפרה כי קיימת זכות יוצרים:
"58. הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
 
נטל ההוכחה רובץ במקרה כזה על הנתבע, אשר צריך להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת. לא די בהוכחה של מצב נפשי סובייקטיבי של תום לב, אלא יש להראות כי גם במבחן אובייקטיבי לא ניתן היה לחשוד בקיומה של זכות יוצרים. 
 
בכדי שיעלה בידי הנתבע להוכיח כי הינו בעל זכות להגנת "מפר תמים" עליו להוכיח באופן אובייקטיבי ובאופן סובייקטיבי את אי ידיעתו. וכך ראו מדברי המחבר גרינמן בהמשך המדגיש כי המבחן הוא אוביקטיבי וציון המילים"זכויות יוצרים" או הסימן -  © שוללים את התמימות, ויוצרים חזקה שאותו אדם הוא בעל הזכות ביצירה.
במסגרת הידיעה הנדרשת, לא תעמוד הגנת "המפר התמים" למי שבחר לעצום את עיניו, על אף שראה ו/או היה עליו לראות את הדברים כאמור לעיל. 
 
בתי המשפט נוהגים לפרש  את טענת הגנת "מפר תמים" באופן מצומצם. בת.א 24478/87(ת"א) קרן נ' שביט, [פורסם בנבו] (4.10.89)  אימץ בית המשפט שלושה מבחנים בהתבסס על ספרו של המחבר קופינגר, בהם יהיה ניתן לקבל טענה של הגנת "מפר תמים: (1) אם תקופת הגנת זכות היוצרים חלפה או (2) טבעה של העבודה הוא כזה, שאינה צריכה להוות מושא לזכות יוצרים או (3) היצירה היא יצירה זרה (אינה מוגנת על-פי חוק זכות יוצרים). 
 
בפני נתבע 2 עמדו בחנותו שתי גרסאות מקבילות אשר מעצם קיומן יכול היה ללמוד על הפרת זכויות היוצרים. על הספרים בכריכה הקשה התנוססו כתובות המלמדות על זכויות יוצרים. הנתבע 2 ידע שהתובעת 2 המפיצה ספרים אלו איננה מחזיקה את הספרים בכריכה הדקה, ונאלץ לרכוש אותן מאחר. שתי הגרסאות נראו זהות. כל אלו די בהם כדי ללמד על כך שלנתבע 2 לא עומדת הגנת מפר תמים. 
 

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

ס' 56 לחוק זכויות יוצרים קובע כי: 
"56. (א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. 
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע;
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת. 
(ד) השר רשאי, בצו, לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א)."
 
נפסק כי במקרה כאן הנסתר רב על הגלוי.  אין מידע מתי החלה ההפרה, כמה הפרות היו, מה היקף העסקאות שנעשו בעותקים המפרים, מה הרווחים שהיו לנתבע 2 מההפרה. מדובר בהפרה חמורה, שכן מדובר במסחר בעותקים מפרים. ניתנו התרעות לנתבע  לבל ימשיך בהפרה. לא אומתה גרסתו של נתבע 2 כי משנאמר לו הפסיק לסחור. מנהל התובעת העיד כי נתבע 2 שלח את התובעת להגן על זכויותיה  בבית המשפט. 
 
בנוסף, בית המשפט הביא בחשבון כי המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה. בהתחשב בעובדה כי מדובר בהפרה לגבי חמש יצירות ספרותיות ,מאחר והופרה גם הזכות המוסרית, מצא בית המשפט לנכון להעריך את הפיצוי הכולל בסכום של 60,000 ₪.

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור