משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית

ת"א (מחוזי נצ') 33968-05-11 אמאד - אראביה מיוזיק לניהול והפצה בע"מ נ' אחמד (בן מוסטפא) ענבתאוי (פורסם בנבו)

7 ביוני, 2015,

יונתן דרורי

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית
שלש עשרה תביעות שהוגשו על ידי  חברת אמאד - אראביה מיוזיק לניהול והפצה בע"מ כנגד 13 נתבעים ובהם: 1. אחמד (בן מוסטפא) ענבתאוי (ת"א 22698-05-11); 2. מוחמד (בן ג'אזי) אבו חג'ול (ת"א 35459-05-11) ; 3. פארס (בן אחמד) ח'טיב (ת"א 39327-05-11); 4. סעיד (בן זוהייר) כראם (ת"א 39410-05-11); 5. ראמי (בן כרים) שלח (ת"א 39410-05-11); 6. יוסף (בן אניס) עואד (ת"א 52565-05-11); 7. יוסף (בן סלים) עואד (ת"א 55254-05-11); 8. ג'יריב (בן פואז) סדראן (ת"א 57594-05-11); 9. חביב (בן עפיף) מסאד (ת"א 57609-05-11); 10. מוחמד (בן מחמוד) אבו ליל (ת"א 2310-06-11); 11. מרואן (בן ח'ליל) חסן (ת"א 2371-06-11); 12. חאתם (בן רזק) דואהרי (ת"א 11199-06-11); 13. סמיר דמאני (ת"א 33899-05-11).
הדיון בכלל התביעות אוחד והתביעות נדונו בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני השופט שאהר אטרש. ביום 6.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים סטטוטוריים בגין עוולה אזרחית של הפרת זכות יוצרים בדיסקים (תקליטים) מוסיקליים. 
 
חברות מצריות אשר מפיקות תקליטים מוסיקליים העניקו לתובעת רישיון ייחודי באופן שהופך את התובעת לבעלת הזכות הבלעדית בכל הקשור לזכויות יוצרים בתקליטים מסויימים. 
 
הנתבעים הם בעלי חנויות אשר משווקים בחנויותיהם, בין היתר, העתקים בלתי מורשים של תקליטים מוגנים של החברות המצריות ללא הרשאה מטעמן או מטעם התובעת; בנוסף, באותן חנויות קיימים מלאי העתקים מפרים של התקליטים המוגנים. 
שליחים מטעם התובעת ביקרו בחנויותיהם של הנתבעים ורכשו מספר תקליטי מוסיקה (שירים בערבית) הכוללים יצירות מוגנות של החברות המצריות באופן ששיווקם טומן בחובו שיווק ומכירה של עותקים מפרים של יצירות מוגנות ללא הרשאה כדין. 
 
התובעת טוענת, כי הפרות הנתבעים כאמור מקימות לה זכות לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק וזכות לקבלת צו מניעה קבוע; משכך, התובעת עותרת למתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים, שיאסור עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה של התקליטים המוגנים של החברות המצריות וכן לחייב כל נתבע לשלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 60,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הוכח כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת בכך שמכרו בחנויותיהם דיסקים של החברות המצריות ללא קבלת הרשאה כדין. 
 
ניתן בזה צו מניעה קבוע נגד כל אחד מהנתבעים האוסר עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה או הרשאה לאחרים לעשות כן בכל הקשור לדיסקים המוגנים של החברות המצריות. 
 
כמו כן, נפסק כי כל אחד מהנתבעים (בחיובים נפרדים) ישלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכותן חברת הקלטה בדיסקים ("תקליטים")

בהתאם להוראת סעיף 4 ולהגדרות שבסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, דיסק מוסיקלי זוכה להגנת זכות יוצרים; זכות זו נפרדת מהזכויות של המשוררים והמלחינים, קרי זכות היוצרים בהקלטה של חברת ההקלטות אשר הפיקה את הדיסק; "תקליטים זוכים בישראל להגנת זכות יוצרים כיצירה עצמאית נוסף על ההגנה הנתונה ליצירה המוסיקלית המוקלטת. לכן כשאדם רוצה לעשות 'העתקה' או 'ביצוע פומבי' בתקליט, עליו להידרש לא רק להסכמת בעלי זכות היוצרים במילים ובלחנים, אלא גם להסכמת בעלי זכות היוצרים בהקלטה" (תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים, תשע"ב – 2012, עמ' 100). 
 
בהתאם להוראות סעיפים 4, 8(ג) ו- 9 לחוק, ככל ודיסק מוסיקלי מתפרסם בו-זמנית בישראל ובמדינות אחרות, רואים את הדיסק המוסיקלי ככזה שפורסם לראשונה בישראל באופן שמקיים את ההתניה שבסעיף 8(ג) לחוק והופך את הדיסק לבר הגנה בישראל; בנוסף, דיסקים מוסיקליים אשר הופקו במדינות זרות, זוכים להגנה בישראל אם נחתמה אמנה בין ישראל למדינה הזרה שבה הופק הדיסק המוסיקלי. 
התקבלה טענתו של ב"כ התובעת, כי מאחר וישראל ומצרים חברות באמנות בינלאומיות אשר מעניקות הגנה הדדית לזכויות יוצרים (אמנת ברן, הסכם טריפס ואמנת ג'נבה), דיסקים מוסיקליים אשר הופקו במצרים זוכים להגנה בישראל כאילו יוצרו בישראל. 
 
נפסק כי הדיסקים (הטבעות המקור) שהופקו על ידי החברות המצריות פורסמו בו-זמנית בישראל ובמדינות אחרות ולכן יש להתייחס אליהם כאילו פורסמו לראשונה בישראל וזאת מכוח הוראת סעיף 2(2) לחוק לפיו: "יצירה שפורסמה לראשונה בישראל ובמדינות אחרות בו-זמנית – יראו אותה כאילו פורסמה לראשונה בישראל". 
 
על כן נפסק כי לחברות המצריות קיימת זכות יוצרים בדיסקים לפי הוראות החוק משהתקיים לגביהם הן התנאי הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק (הדיסקים פורסמו לראשונה בישראל) והן זכות יוצרים לפי אמנה בין-לאומית בהתאם לסעיף 9 לחוק; בהינתן החזקה הקבועה בסעיף 64(4) לפיה, "מופיע על תקליט בדרך המקובלת שמו של אדם כמפיק התקליט, חזקה כי אותו אדם הוא בעל זכות היוצרים בתקליט...", ומאחר וסימניהן המסחריים של שתי החברות המצריות (א/71) מופיעים על הדיסקים המקוריים ועטיפותיהם (א/52 עד א/66), יוצא כי החברות המצריות הן בעלות זכות היוצרים בדיסקים המקוריים וכפועל יוצא מכך הן הבעלים הראשון של זכות היוצרים בדיסקים בהתאם להוראות סעיף 33(2) לחוק לפיו: "המפיק של תקליט הוא הבעלים של זכות היוצרים בתקליט". 
 

זכות בעלת רישיון ייחודי לתבוע

נפסק כי "החברות המצריות העניקו לתובעת רישיון ייחודי באופן שהפך את אמאד לבעלת הזכויות והזכות הבלעדית והיחידית בכל הקשור במתן הרשאה או איסור הטבעה, העתקה, שיווק והעמדה לרשות הציבור של התקליטים שבבעלות החברות המצריות. אמאד הפכה להיות בעלת הזכות הבלעדית והיחידית בכל הקשור בהגנה על זכות היוצרים של החברות המצריות וההגבלה היחידה שנקבעה בהסכם בין אמאד לבין החברות המצריות היא הגבלה גיאוגרפית שתחמה את תוקף ההסכם לגבולות מדינת ישראל כולל הרשות הפלשתינית. הקשר בין אמאד לחברות המצריות נמשך מאז 15.4.07 עד עצם היום הזה". 
 
התובעת לא הסתפקה רק בהגשת הסכם ההרשאה והגישה יפויי כוח מטעם החברות המצריות המסמיכות את ב"כ התובעת להגיש תביעות בגין הפרת זכויות היוצרים שלהן בתחומי מדינת ישראל והגדה המערבית, בשמן ולטובתן של אותן חברות.
 
סעיף 37 לחוק עוסק בנושא "העברת זכות יוצרים והענקת רישיון" וקובע כהאי לישנא:
37. (א) זכות יוצרים ניתנת להעברה בחוזה או על פי דין, ורשאי בעל הזכות לתת לגביה רישיון ייחודי או רישיון שאינו ייחודי.
(ב) העברת זכות היוצרים או מתן הרישיון, כאמור בסעיף קטן (א), יכול שיהיו לגבי זכות היוצרים, כולה או חלקה, וניתן להגבילם למקום מסוים, לתקופה מסוימת או לעשיית פעולה מסוימת ביצירה.
(ג) חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב.
(ד) בסעיף זה, "רישיון ייחודי" – רישיון המעניק לבעליו זכות ייחודית לעשות פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, כפי שנקבע בו, ומגביל את בעל זכות היוצרים מלעשות ומלהרשות לאחר לעשות פעולה כאמור".
 
במקרה זה, על יסוד התיעוד הנ"ל (ההסכם/ההרשאה ויפויי הכוח) ועל יסוד העדויות נפסק כי קיים חוזה בכתב להעברת זכות היוצרים של החברות המצריות בדיסקים עסקינן לתובעת וכן למתן רישיון ייחודי לגביהם, בהתאם להוראות סעיפים 37 ו- 11 לחוק, לרבות הענקת זכות לתובעת להגיש תביעות דוגמת התביעה דנן; בנוסף, התובעת זכאית להגיש את התביעה בהיותה בעלת רישיון ייחודי וזאת בהתאם להוראות סעיף 54(א) לחוק לפיו: "(א) תובענה בשל הפרת זכות יוצרים רשאי להגיש בעל זכות היוצרים, ואם ניתן לגביה רישיון ייחודי כהגדרתו בסעיף 37(ד) – גם בעל הרישיון". 
 

הפרת זכות יוצרים

סעיף 47 לחוק מגדיר מהי "הפרת זכות יוצרים", ולפיו: 
"העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשות של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'". 
 
סעיף 11 לחוק מגדיר את זכות היוצרים ביצירה, בין היתר, בתור זכות בלעדית לעשות ביצירה העתקה (כאמור בסעיף 12 לחוק), או העמדת היצירה לרשות הציבור (כאמור בסעיף 15 לחוק); סעיף 12 לחוק מגדיר העתקה של יצירה כעשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית. 
 

הפרת זכות יוצרים עקיפה

סעיף 48 לחוק מרחיב אפשרות הפרת זכות יוצרים להפרה עקיפה של הזכות וקובע: 
"48. העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר:
(1) מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה;
(2) החזקה למטרה עסקית;
(3) הפצה בהיקף מסחרי;
(4) הצגה לציבור בדרך מסחרית;
(5) ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי כהגדרתו בסעיף 129 לפקודת המכס".
 
סעיף 48 לחוק נועד להטיל אחריות גם על מי שעוסק במסחר בעותקים מפרים של יצירה (תמיר אפורי, שם, עמ' 382). 
 
כדי לקבוע אם ביצעו הנתבעים הפרה עקיפה של זכות היוצרים של החברות המצריות בדיסקים, יש לבחון אם מתקיימים בנסיבות המקרה דנן יסודותיו של סעיף 48 לחוק, קרי: 
א. האם מדובר ב"עותק מפר של היצירה" – האם הדיסקים של החברות המצריות שנמכרו בחנויותיהם של הנתבעים הם בבחינת עותק מפר של הטבעת המקור.
ב. האם בעת ביצוע הפעולה ידעו הנתבעים או היה עליהם לדעת כי העותק הוא עותק מפר;
ג. האם ביצעו הנתבעים אחת מהפעולות המפורטות בס"ק 1 – 5 של סעיף 48 לחוק, קרי האם מכרו, החזיקו והציגו לציבור בדרך מסחרית את הדיסקים המפרים.
 
נפסק כי על יסוד עדויותיהם האמינות של שליחי התובעת, נקבע כי הנתבעים מכרו להם דיסקים של שירים בערבית.
על כן נפסק כי הנתבעים עשו את הפעולות המפורטות בס"ק 1, 2 ו- 4 של סעיף 48 לחוק, היינו, מכרו בחנויותיהם (לרבות הצעה או העמדה למכירה), החזיקו למטרה מסחרית והציגו לציבור בדרך מסחרית דיסקים מוסיקליים של החברות המצריות. 
 

האם מדובר בדיסקים שהם בבחינת עותק מפר? 

נפסק כי לחברות המצריות זכות יוצרים בדיסקים לפי הוראות החוק וכן קבעתי כי הנתבעים מוכרים בחנויותיהם עותקים של אותם דיסקים. האם מדובר ב"עותקים מפרים" כהגדרת "עותק מפר" בסעיף 1 לחוק?
 
נפסק כי כל הדיסקים שנקנו מחנויותיהם של הנתבעים הם שכפול (העתקה) של הטבעת המקור של החברות המצריות. 
 
"על הסוחרים בעותקים של יצירות לנהוג בזהירות ובסבירות, שאם לא כן ייחשבו למי ש'היה עליו לדעת'" (תמיר אפורי, שם, עמ' 384). במקרה עסקינן הנתבעים ידעו או היה עליהם לדעת, כי הם מוכרים דיסקים מפרים ולכל הפחות עצמו את עיניהם מלברר את העניין והעדיפו להמשיך ולמכור את הדיסקים, כך שאין המדובר במפרים תמימים. יודגש, כי בהתאם להלכה הפסוקה, עצימת עיניים בנסיבות כמתואר לעיל כמוה כידיעה על הפרה עקיפה של זכות היוצרים (ראו: ת.א. (ת"א) 2320/02  lnfogrames lnc. ואח' נ' ש.י.י צעצועים בע"מ [פורסם בנבו]). 
נפסק כי במקרה עסקינן מתקיימים כל יסודותיו של סעיף 48 לחוק וכי הנתבעים חטאו בהפרה עקיפה של זכויות היוצרים של החברות המצריות והתובעת בדיסקים, דבר המהווה עוולה אזרחית (בהתאם להוראות סעיף 52 לחוק), המזכה את התובעת לסעד בדרך של צו מניעה (סעיף 53 לחוק) ופיצויים בלא הוכחת נזק (סעיף 56 לחוק). 
 

קביעת שיעור הפיצויים 

סעיף 56 לחוק קובע את גובה הפיצוי הסטטוטורי ואת השיקולים הרלוונטיים לקביעתו, ולפיו: 
"56(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.
(ד) השר רשאי, בצו, לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א)". 
 
 
בכתבי התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים סטטוטוריים בסך 60,000 ₪ (ולא בסך 100,000 ₪ כנטען בסיכומיה); בהינתן השיקולים המפורטים בסעיף 56 לחוק וכאשר מדובר בהפרה עסקית רחבת היקף, ממנה הפיקו הנתבעים רווחים כספיים והם אף לא טרחו להפסיקה בעקבות הגשת התביעה, מחד גיסא, בנתבעים שאין עיסוקם היחיד במכירת דיסקים מפרים כאשר עניין זה היה רק חלק מחנויותיהם, מאידך גיסא, ועת לא הוברר לגבי כל נתבע ונתבע  כמות הדיסקים המפרים שהוא מחזיק בחנותו ופרק הזמן שלאורכו בוצעו ההפרות (כדי שניתן לקבל אינדיקציה לכאורית אודות הרווחים שיכול להפיק), נפסק פיצויים בדרך של אומדנא בסך 10,000 ₪ לגבי כל אחד מהנתבעים.
 

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור