משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

גניבת סודות מסחריים והסכם אי תחרות

כלל בריאות חברה לביטוח בע"מ נ' דיויד שילד-סוכנות לביטוח חיים (2000) בע"מ

1 באפריל, 2010,

יונתן דרורי

גניבת סודות מסחריים והסכם אי תחרות

בית המשפט העליון, השופט א' גרוניס (רעא 6724/09) – 4.1.10

תחום: גניבת סודות מסחריים

נושאים: חזקה לשימוש בסוד מסחרי, תניית אי תחרות – כהסדר כובל

העובדות

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי למתן צו מניעה זמני, אשר אוסר על המבקשת לפעול בתחום של פוליסות ביטוח מסוג Relocation.

הבקשה לצו מניעה זמני התבססה על שני טעמים עיקריים: האחד, תניית אי התחרות עליה חתמה המבקשת; השני, טענה לפיה פעילותה של המבקשת כרוכה בשימוש בסודות מסחריים של המשיבה.

נפסק

בקשה רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות

חזקה לשימוש בסוד מסחרי

סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות קובע כך:

"חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע, אם התקיימו שניים אלה:

(1) הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו;

(2) המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי".

על מנת שתקום חזקת שימוש לפי סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות, נדרש כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: האחד, כי הסוד המסחרי נמצא בידיעת הנתבע או שיש לו גישה אליו, והשני, כי הנתבע משתמש במידע הדומה דמיון מהותי לסוד המסחרי.

אין די בכך שלנתבע יש נגישות לסוד מסחרי על מנת לבסס חזקה כי הוא השתמש בו או עתיד להשתמש בו. קיים קושי לבסס הטלת איסור גורף על נתבע לעסוק בתחום עיסוק מסוים, אך בשל כך שיש לו גישה לסודות מסחריים העשויים להיות רלוונטיים לאותו תחום עיסוק.

ייתכן שיש לכך מקום כאשר מדובר בעיסוק שאין כל דרך לבצעו ללא היזקקות לסודות המסחריים. אין מקום להטלת איסור עיסוק גורף, על בסיס הנחת מוצא לפיה ככל הנראה תשתמש המבקשת בסודות מסחריים המצויים ברשותה.

תניית אי תחרות – כהסדר כובל

בחוזה שבין הצדדים נקבע איסור על המבקשת להתחרות בכלל בתחום הביטוח מסוג Relocation - תניית אי התחרות.

המבקשת טענה כי תניה זו בטלה, וזאת בשל כך שהיא מהווה הסדר כובל לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק ההגבלים העסקיים - סעיף זה עוסק ב"חלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק או לפי האנשים או סוג האנשים שעמם יעסקו".

ככלל, הגישה בפסיקה היא כי טענה לקיומו של הגבל עסקי יש לברר בגדר ההליך העיקרי, ולא בשלב הבקשה לסעדים זמניים. הטעם לכך הוא, כי הכרעה בשאלה האם הסדר מסוים הינו בבחינת הסדר כובל מצריכה, פעמים רבות, בירור מעמיק שאינו יכול להתקיים בגדר בקשה לסעד זמני. עם זאת, הכלל האמור אינו מוחלט. חריג אחד הינו כאשר קיימת קביעה של הממונה על ההגבלים העסקיים לפי סעיף 43(א) לחוק ההגבלים העסקיים, כי הסדר מסוים הוא בבחינת הסדר כובל. קביעה של הממונה לפי סעיף 43(א) לחוק ההגבלים העסקיים הינה ראיה לכאורה לנקבע בה בכל הליך משפטי (סעיף 43(ה) לחוק). לפיכך, כאשר קיימת קביעה של הממונה, ניתן להסתמך עליה גם בשלב הבקשה לסעד זמני.

בנוסף, מן הפסיקה שהובאה לעיל נראה, כי כאשר אי החוקיות הנובעת מהיותו של הסדר מסוים הסדר כובל הינה ברורה ומזדקרת לעין, ניתן להביא זאת בחשבון עוד בשלב הדיון בבקשה לסעד זמני.

נפסק כי במקרה דנא, לא ניתן לקבוע בשלב זה, בלא בדיקה מעמיקה ויסודית אשר אינה מתאימה להליך ביניים, כי תניית אי התחרות הינה הסדר כובל וכי לא חל עליה פטור.

יש לכם שאלה לגבי המאמר?

השאירו תגובה

אני מאשר את

תנאי השימוש

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור